בקומה הרביעית ברחוב טרומפלדור 52 בפתח תקווה, הזמן קיבל הארכה. וילונות זהובים מסננים את אור הצהריים, רצפת הטרצו נושאת כמה עשורים טובים, חיפויי עץ מוליכים אל מסדרון צר ומדרגות ספירלה בבורדו מטפסות אל הקומה שמעל. הבית נשמר כמעט במלוא התחביר האסתטי של תקופתו, בלי להתנצל ובלי לבקש הכשר מחודש מן ההווה. מה שעולם העיצוב היה אולי ממהר להגדיר כמיושן מקבל כאן יתרון לא צפוי: אופי. כל האסתטיקה הזאת, שכיום קל לקרוא לה “וינטג’”, לא נבחרה לתערוכה. מישהי פשוט חיה בתוכה.
לתוך כל זה נכנסת אמנות עכשווית ונאלצת לוותר על אחת הפריבילגיות החביבות עליה, רקע ניטרלי. העין נעה בין עבודה לרהיט, בין פסל לווילון, בין מה שהובא לכאן במיוחד לבין מה ששרד כאן חיים שלמים. הגבול אינו תמיד ברור, וטוב שכך. “נוי” מתחילה לפעול ברגע שבו מפסיקים לשאול מה שייך לתערוכה ומתחילים להתבונן במה שהמפגש הזה מחולל. הקובייה הלבנה, על הנימוסים הטובים והקירות הצייתניים שלה, נשארה הפעם במוזיאון.
רון חן מכיר את הדירה הרבה לפני שהפכה לכתובת בתוכניית תערוכות. היא הייתה בית סבתו ובמשך כשנה וחצי, עוד בחייה, יצר בה את “חדר על הגג”, מבנה מקרטון ופרספקס שצמח מתוך עיסוק במקום, מחסה, דימוי וזיכרון. חן, בוגר בצלאל וזוכה פרס אייגן קולב לשנת 2021, עוסק לאורך עבודתו ביחסים שבין דימוי למרחב. כאן המרחב כבר אינו מושג אמנותי בלבד; הוא בית סבתו, על המטען הפרטי והמשפחתי הכרוך בו. לאחר מותה, כשהדירה התקרבה לשינוי בעלות, נפתח פרק נוסף: הבית הפרטי הפך לזמן קצוב למרחב של אמנות.
מתוך העבודה שיצר חן בדירה התפתחה “נוי”, תערוכת לוויין של מוזיאון פתח תקווה לאמנות. חן, האמן־יזם של הפרויקט, פתח את הבית למעשה אמנותי רחב יותר, ובאוצרותה של דניאל צדקה־כהן הצטרפו אליו כעשרים אמנים. הבית כבר אינו רק הרקע לתערוכה, הוא אחד החומרים שמהם היא עשויה. במקום להעניק לכל עבודה קיר נקי ומרחק נשימה, צדקה־כהן מכניסה אותה למקום שכבר מחזיק אופי, זיכרונות ואסתטיקה עיקשת למדי. הרהיטים, האור, הקרמיקה והחדרים נשארים נוכחים, וכל עבודה נדרשת למצוא את מקומה בתוכם.
על אריחי המטבח הצהובים, שלא תוכננו להיות רטרו אלא פשוט חיו מספיק שנים כדי לזכות בתואר, פוגשת עבודתה של תמר שפלן, “ללא כותרת”, 2025, את הקיר הביתי ומקבלת ממנו הקשר אחר. עבודת הצילום של דפנה אמירה מביאה אל הדירה דימוי שמקורו במקום אחר ומעמידה אותו מול הזיכרון שכבר ספוג בחדרים. פסל עץ מתיישב על רהיט ותיק, דיוקן צבעוני פוגש ארון כהה, והעין מתחילה לשחק במשחק שהתערוכה מציעה לה: מה הגיע לכאן כאמנות ומה פשוט היה חכם מספיק להישאר?
כוחה של “נוי” טמון גם בסיכון שהיא לוקחת: הבית אינו מפנה את הבמה לאמנות. הוא כבר צבר מספיק חיים כדי לדרוש ממנה מערכת יחסים. מול חלל טעון כל כך, אמנות עכשווית אינה זוכה בתשומת לב מכוח עצם נוכחותה. היא נדרשת להסתדר עם וילון שלא שמע על מינימליזם, עם מנורה שנבחרה בעידן אחר ועם אור שמש שנכנס מהחלון בלי לתאם מראש עם איש. חלק מהעבודות מתחדדות בתוך החיכוך הזה, אחרות כמעט נטמעות בו. לא כל יצירה מוכרחה לנצח את המקום שבו היא מוצגת; לעיתים המתח ביניהם הוא הדבר המעניין ביותר בחדר.
כניסתו של מוזיאון פתח תקווה לאמנות לתמונה מרחיבה סיפור משפחתי פרטי לכדי מחווה עירונית. המוזיאון אינו מבקש מן הבית להתנהג כחלל תצוגה; הוא עצמו יוצא מגבולותיו ונכנס הביתה. מוסד תרבות פוגש שכונה, בניין מגורים ודירה שחיי היומיום עדיין רשומים בה. לא נדרשות כאן הכרזות גדולות על “הנגשת אמנות”. די לראות את המבקרים נדחקים במסדרון כדי להבין שהמרחק בין המוזיאון לקהל התקצר לכמה מדרגות ופעמון בדלת.
גם הקהל מאבד בתוך הדירה מעט מהנימוסים המוזיאליים שלו. אנשים מתקרבים, חוזרים אחורה, משוחחים בסלון, מציצים לפינות ונעצרים סביב מדרגות הספירלה. לרגע פתיחת תערוכה מקבלת אופי של מפגש משפחתי אצל קרובת משפחה שאיש מהנוכחים לא באמת הכיר. במקום קפה ועוגה מחכה אמנות עכשווית. גם ראש עיריית פתח תקווה, רמי גרינברג, שהגיע לבקר, נטמע בתוך הצפיפות הביתית, וביקור רשמי מקבל פרופורציות אחרות כשהוא מתרחש ליד ארון של סבתא.
מעבר לחלונות ממשיכה כפר גנים להשתנות. העיר משילה בניינים, פנים וזיכרונות לטובת הגרסה הבאה של עצמה; הדירה, לזמן קצר, מקבלת רשות להישאר כפי שהייתה. בעידן שבו בתים מצטלמים כאילו איש מעולם לא בישל, רב, הזדקן או השאיר בהם כוס על השולחן, “נוי” מחזירה לסימני החיים את מעמדם. הזמן כאן אינו פגם שצריך להעלים, אלא חומר.
גם השם “נוי” מתגלה כאן כמעט כאירוניה. נוי נתפס בדרך כלל כתוספת, קישוט שמניחים על הדבר החשוב באמת. בדירה הזאת הווילון, הארון, האריחים, הטרצו והשולחן מחזיקים חלק גדול מהסיפור. מוזיאון קורא לחפצים שהוא שומר “אוסף”; במשפחה מספיק לומר “זה היה של סבתא” כדי שאיש לא יעז לזרוק.
עוד מעט הדירה תמשיך לפרק הבא שלה. מישהו יצבע, אולי ישפץ, יחליף מטבח וייפרד מהווילונות שאף לוח פינטרסט עכשווי לא היה מאשר. כך בתים ממשיכים לחיות: אדם אחד יוצא, אחר נכנס, וכל אחד משאיר משהו ומוחק משהו אחר. “נוי” תופסת את הדירה ברגע הקצר שביניהם, כשהעבר עדיין מונח בחדרים והעתיד כבר מחכה מעבר לדלת. רון חן פתח את בית סבתו לאמנות, דניאל צדקה־כהן ומוזיאון פתח תקווה הרחיבו את המחווה הפרטית לתערוכה, ובדרך קרה דבר שאיש לא היה צריך לביים: האמנות נכנסה כאורחת, והבית, בחוצפה שקטה ומוצדקת לחלוטין, גנב לה את ההצגה.
הוספת תגובה