ואם מדברים על אופנה – אז כמו מסעדות סיניות שגדשו את הארץ בשנות השמונים והתשעים ונעלמו, גם מסעדות איטלקיות צצו כאן בשנות השמונים והתשעים אבל להבדיל נותרו עמנו, ונאלצות להתחרות ועדיין די בהצלחה בטרנדים חדשים כמו מטבחי הפיתה-גורמה. בכל זאת – קשה מאוד לקלקל פיצה, אולי אחד מן המאכלים הפופולריים בעולם – פופולריים לא בזכות האיטלקים באיטליה, אלא בעיקר בזכות מהגרים איטלקים בארצות הברית. ואם רוצים לחפור קצת, אז המונח פיצה, התקבע בלטינית במשמעות של לחם שטוח, ומקורו כנראה במושג היווני – פיתה [כן פיתה] שמשמעו – פיח. ואכן – הטאבון, והטעמים הצרובים מעט בפחם הם מאסט לכל מאכל איטלקי שעשוי מקמח. ואכן, קמח, הצליח להציל לא אחת את האיטלקים מרעב, בעידנים של אסונות טבע.
אז מצאנו עצמנו בערב אמצע אוגוסט, חם, לח, בשדרות בן גוריון בתל-אביב, כן, לא רחוק מביתו של ההוא שהיה אוכל קוצ'-מוץ' מעשה ידי אשתו פולה [בלילה של גבינה לבנה עם סירופ פטל…] במסעדת אלורה. מילה אחרונה על בן גוריון ואולי בני דורם של אבות אבותי: עבור יוצאי מזרח אירופה, אוכל היה עניין שאסור ליהנות ממנו. אוכלים כדי לשרוד. אולי במובן הזה, אוכל איטלקי נועד לכאלה שלא רוצים התקלות באוכל אנין – אלא פיצוץ לגבות, DISTINCT, בלי התחכמויות. ואכן אוכל איטלקי, כמו כל עניין אסתטי איטלקי אחר, ניכר בכך שהוא שהטעמים שלו מובחנים, ישירים, לא עגולים, זוייתיים.
כך גבינת פרמאג'נו ריג'אנו איטלקית, בושם איטלקי, ומוסיקה איטלקית, החל מן הבארוק ועד סוף המאה התשע עשרה. האוכל הצרפתי ואגב גם הסיני האמיתי[לא זה של המטבח המתכנה לעיל "סיני" משנות השמונים שבו הטבחים היו תאילנדים] הוא תמיד עגול, קווי מתאר לא מוגדרים, באופן שמאפשר פרשנות אינסופית על כל פינה שבו.
אז התחלנו בשתי מנות ראשונות – מולים ברוטב רוזה אניס – שהיו פשוט נפלאים, צרובים ומעושנים קלות בטעם הפיח האיטלקי האלמותי, עם רוטב נדיב שאי אפשר היה להשאיר ממנו לחלוחית. כייף אמיתי. לצדו ברוסקטה ארטישוק ומוצרלה די באפלו על טפנד זיתים – שהייתה עשויה בדיוק, עם נגיעה מעושנת קלה, ועם הזלפה נהדרת ומתונה של בלסמי.
למנה העיקרית הזמנו רביולי ריקוטה וכמהין שהייתה בדיוק כמו שמנה איטלקית צריכה להיות. בלתי מתחכמת, חביבה כמו דודה איטלקיה שאוהבת לבשל ולאכול. יחד עמה הגיעה מנת כבד עוף ותפוחים ביין על מצע של פירה תפוחי אדמה. כאן אובג'קשן קטן – כבד מצריך תשאול מקדים בסגנון "ארזת לבד?!". כבד לטעמי חייב להיות צרוב קלות ומוגש מיד.
ברור לי שסועד ממוצע במסעדה איטלקית הוא יותר מן הטיפוסים שמחזירים מנות כשהן לא עשויות מספיק, מאשר הטיפוסים ההפוכים. כבד עשוי היטב, הוא לטעמי פספוס בענק, אבל כנראה שבשביל זה יש מסעדות מסוגים אחרים, כמו שאמרנו – עם טעמים מעוגלים. אם היו שואלים אותנו היינו אומרים שהכבד צריך להיות אדום מאוד. אבל לא שאלו.
אפרופו שאלו – צוות המלצריות היה מקסים, צעירות שלא סתם באו להשלים הכנסה, אלא באמת אוהבות את המקום. האהבה למקום וכנראה הצוות המגובש שבו הם חלק מן האווירה האיטלקית המשפחתית. ואיטליה, זוכרים, זה משפחה שאוכלת ביחד ואוהבת לאכול. [בדיוק הפוך מן הסגפן ההוא בן גוריון כמה עשרות מטרים משם].
קינחנו בקרם ברולה שהיה סטנדרטי משהו, בלי קראסט קשה מספיק ובלי קרם קר מספיק, אבל לצדו עוגת גבינה עם רוטב פירות יער על ביסקוויט כזה שמתפוצץ לך בפה – כייף אמיתי. עם הארוחה שתינו יין נהדר של יקב פלם.
ואיטלקים שאוהבים שורות תחתונות בלי קשוקושים – אז סה"כ – מקום כייף, אווירה קלילה, מחירים סבירים ביותר, אוכל כייף וטעים שלא מנסה להיות מתוחכם ושלא מפספס, ולבילוי ערב שגרתי בסוף אוגוסט – סבבה לגמרי. לכו על זה.
אורון שוורץ הוא עורך-דין, כותב ומגיש הפודקסט "משפט חוזר" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
הוספת תגובה