אצל שי שלום, חיבוק של אמא הוא קודם כול צליל. אמו, ילידת טוניס, ענדה על זרועה שורה של צמידים בזהב, בכסף ובברונזה, ובכל פעם שחיבקה אותו נשמע רשרוש עדין, צלצול קטן של מתכת על מתכת. הילד שהוא היה שמר את הצליל הזה שנים. בשבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב 2026 הוא חזר אליו, והפך אותו לקולקציה שלמה ושי שלום בחר להתחבר אליה דרך האישה הראשונה בחייו.
הקולקציה “צליל של חיבוק וגעגוע” מונה 30 דגמים, והיא בנויה ממערכות לבוש מחויטות ומוקפדות. הצבעוניות נשארת קרובה לצמידים עצמם: אפורים בהירים, כסף, זהב, ברונזה וחום מתכתי, ולצדם שחור שמעגן את הכול. זו פלטה שנראית כמו מגש תכשיטים של אמא, מתכות שמתחלפות זו בזו לפי האור. החומרים נבחרו לפי מה שהם עושים בתנועה: משי טאפט, תחרת סולטיס, צמר קל, אורגנזות משי וקרפ. לכל אחד משקל ומרקם משלו ודרך משלו ליפול על הגוף, וביחד הם מייצרים מסלול שמשתנה מלוק ללוק.
על המסלול הבגדים באו עם נוכחות. האלגנטיות של הבד נשפכה על הדוגמניות, והצמידים נשארו חלק מהסיפור בלי להיות מילוליים. אחד הלוקים הבולטים היה חליפה באפור בהיר מתכתי: ז’קט מחויט עם כתפיים מובנות, צווארון עמוק ופפלום קל, ומכנסיים רחבים וארוכים שנפלו בזרימה. על המותן ישבה חגורה רחבה שבנויה משורות צפופות של פרטי מתכת בכסף, אחת מעל השנייה, בדיוק כמו ערימת צמידים על זרוע. כאן היא עוטפת את המותן כמו תכשיט. בקצות השרוולים חפתים רחבים בבד שקוף למחצה סגרו את שורש כף היד. הדוגמנית הלכה על מסלול שחור עם פס אור צר, ובחושך סביבה הבד הכסוף נצץ כאילו הוא מקרין אור בעצמו.
ההשראה קריאה בכל לוק בלי שצריך להסביר אותה. בשמלות ובז’קטים חזרו פרטים שנראים כצמידים, ובלוקים אחרים הופיעו גווני החום המתכתי והזהב שהוסיפו חום לפלטה הקרה יותר של האפורים והכסף. זו קולקציה נשית מאוד, יוקרתית, שמחזיקה בתוכה עבר וזיכרון שנחקק. בכל בגד יש עדינות ונועם, ושום דבר בה לא צועק.
ואצלי הסיפור נגע במקום אישי. גם אמי נולדה בטוניס, וגם על זרועה היו צמידי זהב. כשהיא הייתה מזיזה את היד, שמעתי את הרשרוש, בדיוק כמו שהמעצב זוכר. כשישבתי שם בקהל, חזרתי להיות הילדה הקטנה שהקשיבה לצליל הזה, ושי שלום החזיר לי את העבר שלי. בתוך תצוגת אופנה עילית, מול דוגמניות ואורות, מצאתי את עצמי עם אמא שלי וצמידי הזהב שלה.
“צליל של חיבוק וגעגוע” היא מחווה לאם, לילדות ולרגעים שנשארים איתנו גם שנים אחרי שחלפו. לפעמים זיכרון הוא לא תמונה ולא תחושה. לפעמים הוא רשרוש של צמידים על זרוע.
הוספת תגובה