הדוגמניות והדוגמן עלו למסלול חשופים כמעט. פרטי הלבוש היו מעטים וקטנים, מעור בשחור ובצבע גוף: מעין חזיה עם קונוסים ותחתון, פריטים שלא מסתירים את הגוף אלא מציבים אותו במרכז. הם הלכו ללא בושה וללא פחד. תנועתם הייתה ישרה, נקייה, בלי עודף. המבט היה חדור ושותק: העיניים פקוחות, אך לא נחו על הקהל אלא על האופק, כאילו שם נמצא המקום שאליו צריך להגיע. המוזיקה המתכתית והאימתנית נתנה לכל זה טון נועז, כמעט טקסי.
חזרה לשורשים
בין העור לגוף הרגשתי חזרה לטבע, לשורשים העתיקים, אל השאלה מאין באנו ולאן פנינו מועדות. כך, חשבתי, נהגו להתלבש בימים קדומים, בחיבור ישיר לאדמה. אבל הגזרות של KOBO רחוקות מהרכות שמזוהה עם הטבע. הן נוקשות, חדות, ונושאות מסר ברור של עוצמה וחוזק. יש בהן משהו ממרתפים חשוכים, מקום שבו מוחבא דבר מה, והן מדמות את התחושה שלכולנו יש סוד כמוס. הקולקציה מעזה להוציא אותו החוצה.
מי עומד מאחורי זה
ג׳ייקוב (יעקב) אטד, בשנות ה־40 לחייו, חי ויוצר בברלין, ושורשיו ביפו. שלושה דורות במשפחתו עסקו בעבודת עור, והכול התחיל במפעל של סבו. כשהוא מעצב, הוא לא מקשט. הוא מצמצם את הצורה למרכיביה החיוניים, בשפה גיאומטרית, חשופה ומינימליסטית. הלבוש אצלו הוא אובייקט פיסולי, והגוף הוא המקום שבו האובייקט מקבל משמעות. הוא מדבר על גוף שמעבר להגדרות מגדריות ולמוסכמות לבוש מסורתיות. אולי לכן התצוגה העלתה בי שאלה ישנה: האם הבגד עושה את האדם? או שהאדם קודם לבגד?תהליך היצירה שלו אישי ואינטואיטיבי, כמעט מדיטטיבי. הוא מתחיל בהתבודדות ובהתבוננות, ורק אחר כך מגיע המפגש עם החומר והגוף. הצורה מתגבשת תוך כדי עבודה, ולא רק מתוך תכנון מוקדם.
דואליטי – היצירה הנבחרת
היצירה הנבחרת של אטד בשבוע האופנה היא DUALITY, מחוך עור פיסולי. חלקו המרכזי עשוי מיריעה אחת, שמקבלת נפח וצורה דרך קיפול, ותפרים יורדים ממנה מאזור החזה כלפי מטה. הכול נעשה בעבודת יד, ובמעט מאוד חלקים. אטד נמנע מכל תפר וחיבור שאינם הכרחיים, והרעיון, החומר והביצוע מתפתחים אצלו יחד לאובייקט אחד.
הרגע האחרון
לקראת סוף התצוגה עלתה על המסלול אישה בהריון מתקדם, יחפה. הקהל מחא לה כפיים. בעיניי זה היה המסר כולו: המשך החיים, ההולדה, מה שאנחנו בני האדם עושים מאז ומתמיד. אחרי כל השאלות על כיסוי וחשיפה, על מה הבגד אומר ומה הגוף אומר, הופיע הגוף בצורתו הראשונית ביותר, זה שיוצר גוף אחר. והקהל הגיב כמו שמגיבים לחיים עצמם: בתשואות. מעגל שנסגר, מהערום של הלידה ועד הערום של גן העדן.
תצוגה מיוחדת במינה, כזו שלא מסתפקת בלהראות בגדים אלא שואלת מה בכלל אנחנו.
הוספת תגובה