עוד לפני שהדוגמנים יצאו, הקהל כבר ישב במקומו וצפה בשולחן נבנה מולו. להקת המחול ענבל דאנס קומפני הרכיבה אותו בלייב, בתנועה, כמופע אינטרו, והניחה עליו את מנות הדגל של צ’וקה. את המנות תכנן השף איתי תמיר, ואת עיצוב השולחן הפיקו צוותי הפקה ועיצוב ייעודיים.
הבגדים
הקווים נקיים והגימורים מדויקים. הצבעוניות מצומצמת לשלושה גוונים: לבן, שחור וכמאל, כל אחד מהם צבע אחד ונקי, בלי תוספות. זו פלטה שלא צריכה הרבה, כי לעיצוב עצמו יש נוכחות. בדי הסטן נשפכים על הגוף בעדינות ויוצרים אלגנטיות רכה, כזו שמשלבת רוך עם ניקיון.
השולחן על המסלול
הדוגמנים צעדו סביב שולחן האבירים הארוך שנפרש לאורך המסלול, עמוס ביין, ענבים ומגוון מנות אסייתיות. תענוגות החיים, הקיום עצמו והידיעה לחבק אותו. הבגדים הנקיים מול שולחן של פאר ושפע יצרו יופי אחר, ועל המסלול נראו האנשים כאילו הגיעו מממלכה של אהבה. התצוגה נסגרה בסעודה חגיגית, כשכל הדוגמנים התיישבו סביב אותו שולחן.
הזמנה לשבת
מאחורי הכול עומד קונספט שמנוסח כהזמנה: להניח בצד את המטען, לוותר על האגו ולשבת. אצל ארי השולחן הוא הבית, וההשלמה עם הבית היא השלמה עם עצמנו.הבית, בעיניה, הוא מקום של הגנה ופגיעוּת, של ביטחון ונטישה, של רוך וקושי שמתקיימים זה לצד זה ומלווים אותנו לאורך החיים. השולחן הוא לב ליבו: מרחב של שייכות, פיוס, הזנה וקבלה, שבו אוסף של יחידים הופך ל”אנחנו”. מקום שבו המסע כולו מונח רגע בצד, כדי להודות על הזכות, להתחבר ולקדש את החיים.הקולקציה מציגה פסיפס אנושי של החברה הישראלית, שמתכנס לארוחת ערב חגיגית אחת. החזרה הביתה היא חזרה אל עצמנו, ושם נמצאות התשובות. ארי מאמינה שאפשר לאחות שברי מציאות בכוחן של אהבה, אמונה ואחדות, ולהגיע למחוזות חדשים בעזרת האור שעולה ממעמקי התהום.
מעבר לשאלת הסטייל
בישראל של היום, עצם הישיבה המשותפת סביב שולחן אינה מובנת מאליה. הבחירה להתלבש, להתכנס, להיות בשמחה ובנוכחות ולכבד את השולחן היא בעיני ארי הצהרה: ניצחון אנושי, אישי וחברתי, על האבל והשכול שפגעו בכל בית ובכל נשמה. ונשארת השאלה שהערב הזה מניח על השולחן: האם נצליח אי פעם לשבת יחדיו ולהנות, לצחוק ולהתחבק, בלי דעות, בלי צבע, בלי מין ובלי לאום?
הוספת תגובה