הדוגמניות צעדו בצעדים קטנים, ובהן גלית גוטמן, והבגדים נשאו אותן בקלילות. הם נראו שמורים להפליא, אבל לא זה תפס את העין. מה שתפס אותה הוא שהעיצובים האלה לא נראים כמו שייכים לתקופה אחרת. הם בני זמננו, מושלמים. ואז צריך לעצור ולהבין שהם נוצרו לפני כמעט מאה שנה, ובשלב הזה עובר בגוף צמרמורת. ארכיון שלם של אופנה והיסטוריה חשובה צעד מולי על המסלול.
הצבעוניות של הבדים סיפרה סיפור משלה: אושר פנימי, שמחת חיים, אופטימיות. אפשר היה לראות כמה לייטרסדורף אהבה את המקצוע, וכמה כיבדה את הגוף הנשי ושמרה עליו בכל קו וחיתוך. לייטרסדורף, הנחשבת לאופנאית הראשונה של ישראל, עיצבה בתקופה שבה התעשייה המקומית רק התחילה את דרכה, ולימדה אופנה בשנקר. בין תלמידיה היה אלבר אלבז ז”ל, ולפני התצוגה הוקרן סרטון ארכיוני שבו הוא עצמו מספר על היכרותו איתה ועל שנותיו כסטודנט שלה. את הפריטים שמרה משפחתה בקפידה במשך עשרות שנים, והארט דיירקטור של התצוגה, המעצב ויוי (ויקטור) בלאיש, הביא אותם אל המסלול.
במהלך הערב הוענק אות ההוקרה על שם לייטרסדורף לעדי אלטשולר, כלת פרס ישראל, על פועלה לקידום חברה מכילה ושוויונית. רו”ח רגינה אונגר, יו”ר פורום הדירקטוריות מבית איגוד הדירקטורים בישראל, העניקה את האות ואמרה: “פיני לייטרסדורף לא ביקשה רשות להיכנס לחדר, היא שינתה את החדר. עדי אלטשולר עושה את אותו הדבר. ייצוג סמלי של נשים בדירקטוריונים כבר לא מספיק לנו. אנחנו דורשות שוויון, לא מחוות.” נציג ממשפחת לייטרסדורף העניק גם מלגה על שמה לסטודנט או סטודנטית מהמחלקה לעיצוב.
אני יוצאת מהערב עם מחשבה אחת: הלוואי שהיה לי פריט אחד כזה במלתחה שלי.
הוספת תגובה