כנסייה, צייר, וקנאה שמתחילה בשקט
ההצגה נפתחת בתוך כנסייה שנראית אותנטית להפליא, לא תפאורה שמנסה לשכנע אותך שהיא כנסייה, אלא כזו שפשוט היא כנסייה. לתוך המרחב הזה נכנסת טוסקה: זמרת אופרה נערצת, אישה מאמינה בעלת לב רחב, שמגיעה להתפלל ומוצאת את אהובה, הצייר מריו קוורדוסי, שקוע בעבודתו. הוא מצייר דיוקן של אישה אחרת ומיד, כמעט בלי משים, מתחילה לנבוט בה הקנאה. משם הדרמה כבר לא עוצרת: טוסקה שואלת אותו, ובעצם שואלת את עצמה, מה זו בכלל אהבה. היא עדיין נאחזת באמונה שהוא שלה, שהם יבנו חיים משותפים אבל הזרע של הספק כבר נזרע. זה הרגע שבו מבינים שההצגה הזו לא הולכת להיות רומנטיקה נוחה. פוצ’יני, כפי שכתוב בחומרי ההפקה, בנה כאן מותחן קולנועי עשרות שנים לפני שהקולנוע בכלל הומצא וזה מורגש כבר בסצנה הראשונה.
כשהמדינה נכנסת לתמונה
בכנסייה עצמה קוורדוסי פוגש מוכר ותיק אסיר פוליטי שהצליח לברוח מהכלא. בלי היסוס, הוא מחליט לעזור לו. אבל הבולשת החשאית לא מרפה. היא מחפשת, עוקבת, ולא עוצרת עד שהיא מגיעה, דרך תמימותה של טוסקה שמנוצלת בציניות אכזרית, ישר אל הצייר. שם הוא מעונה. וזה רק ההתחלה. ראש הבולשת, הברון סקארפיה אחד הנבלים המורכבים והמאיימים ביותר שנכתבו אי פעם לתפקיד ראש הבולשת לא מסתפק בכך. הוא דורש מטוסקה תמורה. כדי להציל את חייו של קוורדוסי, היא נדרשת למסור את גופה, לעשות את זממו. ובעוד היא נאבקת בין מצפונה לאהבתה, אנשיו של סקארפיה יושבים במרחק צעדים, אוכלים, שותים יין, צוחקים נהנים מהכוח שהמשטר העניק להם לעשות ככל העולה על רוחם.
זה בדיוק המקום שבו האופרה, לדעתי, מגיעה לשיא הכוח שלה. כי טוסקה לא נשברת. היא מבינה בדיוק מה עושים לה, ובכל זאת פועלת למרות המצוקה הנפשית, למרות הפחד, למרות שהיא לבד מול מכונה שלמה של דיכוי. היא לא מוכנה שייגעו בה, והכוח הנשי שלה, כפי שהוא מתגלה כאן, הוא לא כוח של תשוקה או תככים, אלא כוח של החלטה. היא יוצאת למסע מתן ופיתוי מול סקארפיה, ומצליחה איך בדיוק, אשאיר לכם לגלות באולם.מה שמרשים במיוחד הוא שטוסקה, אישה שכל העיר מפחדת מהמשטר שסקארפיה מייצג, לא בורחת ולא מתפרדת מהמאבק. היא פועלת בחשאי, במהירות, ובאומץ שלא נס.
עולם של אתמול, שנראה כמו של היום
ואז יש את הרגע שגורם לך לשבת ולחשוב: זו אופרה בת מאה שנה, אז למה זה מרגיש כל כך עכשווי? כי סוכנים חשאיים, מעקבים ואי-אינטימיות הם לא המצאה של המאה ה-21 הם היו כאן תמיד, רק בצורות אחרות. ואולי, כפי שההפקה הזו מרמזת, העולם של היום אפילו אכזרי יותר ממה שהיה: יותר מצלמות, יותר עיניים, פחות מקומות להתחבא בהם.זו גם הנקודה היחידה שבה יש לי הסתייגות קטנה. הבימוי בוחר להביא את הרעיון הזה לידי ביטוי דרך מסכי מחשב ושימוש בטלפונים ניידים על הבמה ואני מבינה את הכוונה, ליצור גשר ברור בין העולם של פוצ’יני לעולם שלנו. אבל בשבילי, זה דווקא הפריע קצת יותר משסייע. ההפקה כל כך חזקה ואותנטית ברגעים ה”קלאסיים” שלה התפאורה מרשימה עד כדי כך שהרגשתי שאני נמצאת ממש שם, בתוך המציאות ההיא – שהמגע הדיגיטלי הרגיש לי לפעמים מיותר על רקע כל השאר.
אהבה שלא מתה גם כשהמוות כן
אבל מעבר לזה, זו אופרה יפהפייה, נוגעת ללב, ומרגשת בקנה מידה שקשה לתאר במילים. הנגינה החיה של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, בניצוחו של אטינגר, נושאת את הדרמה בלי לרגע אחד להרפות כל תו מרגיש כמו החלטה דרמטית בפני עצמה.מה שנשאר איתי בעיקר הוא הרעיון שהאהבה, למרות כל מה שהעולם עושה כדי לרסק אותה, לא משתנה. לא לאורך עשרות שנים, ולא מול משטר שלם שמנסה למחוק אותה. יש בזה משהו כמעט אלוהי ניצוץ שממשיך לבעור גם כשהחיים, ולפעמים גם המוות, מנסים לכבות אותו.כי בסופו של דבר, “טוסקה” היא טרגדיה, במובן המלא והעמוק של המילה. לא כל הדמויות ששבות את הלב שלכם באולם יזכו לצאת מהסיפור הזה בשלום, וזה בדיוק מה שהופך אותה ליצירה כה עוצמתית: היא לא מבטיחה סוף טוב, היא מבטיחה סוף אמיתי.
“טוסקה” היא לא רק סיפור אהבה. היא מסה על כוח, על מה שאנשים עושים כשהם מקבלים שליטה על גורלו של אדם אחר, ועל המחיר שאישה אחת משלמת כשהיא מסרבת להיכנע. זו אופרה על פוליטיקה, על דיכוי, ועל האומץ שנדרש כדי לפעול נגדם ובד בבד, זו יצירת אמנות מהפנטת פשוטה וישירה.
ממליצה בחום ללכת.
פרטי ההפקה: בימוי: עידו ריקלין | ניצוח: מאסטרו דן אטינגר (וכן רתם ניר, בהופעה בתאריך 30.7)
בתפקיד טוסקה: אלנה מיכאיילנקו / אנה נצ’אבה בתפקיד קוורדוסי: אלכסיי דולגוב / אדוארדו אלארדן בתפקיד הברון סקארפיה: מיקולאי זלסינסקי / יונוץ פאסקו בתפקיד אנג’לוטי: עודד רייך / יאיר פולישוק בתפקיד שמש הכנסייה: יורי קיסין / יואב איילון בתפקיד ספולטה: אנתוני ווב / עדי עזרא בתפקידי שארונה/הסוהר: פניני לאון גרובנר / קיריל אודינצוב בתפקיד נער רועה: טל גנור
בהשתתפות מקהלת האופרה הישראלית בניצוחו של איתי ברקוביץ’, מקהלת הילדים מורן, ותזמורת האופרה – התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון.
שפת השירה: איטלקית | משך המופע: כשעתיים וחצי (עם הפסקה) | כתוביות תרגום: עברית ואנגלית
הוספת תגובה