אבל תמיד יש מישהי נוספת. תמיד יש צלע שלישית. בהתחלה זו האקסית שלא הרפתה שנים.אליה הצטרפה קולגה מהעבודה. אחר כך מישהי מהלימודים.אחר כך לקוחה שהוא רק עוזר לה מקצועית…. אחר כך נשים מהרשתות החברתיות עימן מנהל התכתבויות ליליות… והיום, גם כשהם כבר בתוך תהליך פרידה שוב יש מישהי.“נפש עדינה ”, הוא קורא לה.“היא צריכה אותי שאעזור לה בתחום המומחיות שלי״…
“היא נלחמת על מקום ועל הזכות הלגיטימית לנאמנות. היא לא בחרה בפוליאמורה. בחרה במונוגמיה ואין זו בחירה שיש להתנצל עליה”
היו כמוה לאורך השנים רבות. והיא? היא נשארת עם תחושת בגידה שאין לה שם. עם כאב שאין לו הוכחה. במפגש השני הוא הגיע. רגוע. בטוח בעצמו. “אני לא בוגד,” הוא אמר.“אני פשוט אדם שמתחבר לאנשים. יש לי נתינה. נשים נמשכות לזה. אני עוזר.”
ואז שאלתי אותו שאלה אחת: “כשאתה פונה אליהן מה אתה מחפש באמת?”הוא שתק. כי עמוק בפנים, זה לא היה על עזרה. זה היה על צורך.צורך להרגיש נחשק. צורך להרגיש משמעותי. צורך לקבל הדהוד, מחיאות כפיים והערצה נשית בלי הסיכון שיש בזוגיות אמיתית.מה שנחשף בחדר הוא דפוס. לא בגידה פיזית אלא בגידה רגשית מתמשכת. הוא לא עוזב.אבל גם לא באמת נשאר. הוא חי בשלישייה קבועה: הוא, היא ועוד מישהי שמחזיקה עבורו חלקים שהוא לא יודע להחזיק בתוך הקשר. והיא? לא נלחמת על גבר. היא נלחמת על מקום ועל הזכות הלגיטימית לנאמנות. היא לא בחרה בפוליאמורה. בחרה במונוגמיה ואין זו בחירה שיש להתנצל עליה. להיפך. נאמנות היא ערך.בשלב הזה ההתערבות הטיפולית מתפצלת לשני נתיבים:
- עבודה איתו שזה אומר, לקיחת אחריות. האתגר שלו הוא לא “להפסיק לפלרטט”.זה שטחי מדי. השאלה העמוקה היא: למה הוא זקוק לעוד עיניים כדי להרגיש קיים?שם אנחנו עובדים על:זיהוי הרעב הפנימי (הכרה, ערך, תשומת לב).הבנה שהפלירטוט הוא מנגנון ויסות רגשי.בניית יכולת להישאר בקשר אחד גם כשאין ריגוש חיצוני, כי בלי זה, גם הקשר הבא יהיה משולש.
- עבודה איתה על החזרת העצמי ותחושת קיום וערך. העבודה שלה לא פחות מורכבת.היא צריכה לשאול את עצמה: איך נשארתי 15 שנה בתוך קשר שבו אני לא היחידה?לא מתוך האשמה אלא מתוך חיבור לעצמה. שם אנחנו עובדים על: זיהוי הגבולות שנפרצו לאורך השנים. הבנה שזו בגידה רגשית וזה לא אומר שזה לא פוגע. הפגיעה הרגשית היא הקשה והמכאיבה יותר.
נבין תוך כדי עיבוד שחיזוק הערך העצמי שאינו תלוי בבחירה שלו בה כי כל עוד היא מנסה “להוכיח” שזה לא בסדר היא נשארת תלויה בו כדי להרגיש צודקת. האמת שלה מתבססת ללא תלות בניסיונות הוכחה. הכאב והפגיעות שלה הם לגיטימיים ואינם דורשים כל חותמת או אישור. ידיעה פנימית וכאב פנימי הם ההוכחה שאינה תלויה בדבר.
“אני מבינה עכשיו… זה לא שהוא לא בגד בי. זה שהוא אף פעם לא היה רק שלי”.
והשאלה הגדולה היא מה עושים? אין תשובה אחת. אבל יש שלושה כיוונים ברורים:אם נשארים יחד:נדרשת מחויבות מלאה לניתוק מהצלע השלישית לא רק בפועל, אלא גם בתודעה.ובנייה מחדש של אמון, שמתחילה באמת ולא בהכחשה. אם נפרדים:חשוב להבין שזה לא רק סוף של קשר , זה סוף של דפוס.אחרת הוא ימשיך איתו, והיא תבחר בו שוב בדמות אחרת.ואם נשארים באמצע וזה המקום המסוכן ביותר. השלישייה תישאר. רק הפנים יתחלפו.בסוף אחד המפגשים היא אמרה: “אני מבינה עכשיו… זה לא שהוא לא בגד בי. זה שהוא אף פעם לא היה רק שלי.”ולפעמים ההכרה הזו היא תחילת הריפוי.ומעל לכל, מונוגמיה ונאמנות אינן מילה גסה. אם זה חשוב לכם, אל תוותרו על נאמנות בזוגיות משום שהיא מעניקה תחושת בטחון. בגידה רגשית היא בגידה לכל דבר.
ורד גרנדיר פרוכטמן – יועצת זוגית ומנטורית ליחסים ומגישת הפודקאסט ללטש את היהלום הפנימי
הוספת תגובה