הסרט מתרחש בסתיו 1952. העיתונאית הדה ובעלה וינפריד ממתינים ברכבת לאוסלו לפליקס קרסטן, מי שהיה המעסה הרפואי של היינריך הימלר, מפקד האס אס ואחד מאדריכלי השואה. קרסטן נמצא בדרכו לקבל פרס נובל, בעקבות הטענה כי ניצל את קרבתו יוצאת הדופן להימלר כדי להביא לשחרורם של אלפי אסירים ממחנות הריכוז. אלא שהדה אינה מוכנה לקבל את סיפור הגבורה כפשוטו. היא באה לראיין אותו אך למעשה באה לחקור אותו.
ומכאן מתחיל משחק מרתק של אמת ושקר. הראיון הופך בהדרגה לדו קרב פסיכולוגי. עולה השאלה מי הוא האיש היושב מולה גיבור שהעז לפעול מתוך לב המאפליה? אדם שניצל את מעמדו כדי להציל חיים או אולי מספר סיפורים מבריק, שידע לבנות לעצמו לאחר המלחמה דמות של מושיע?רנדאו בחוכמה אינו ממהר להכריע. דווקא באזור האפור הזה נמצא כוחו הגדול של הסרט. הוא מזכיר לנו שהיסטוריה אינה מורכבת רק מעובדות, אלא גם מזיכרונות, מעדויות, מהשמטות ומהאופן שבו בני אדם בוחרים לספר את עצמם. גם דמותו ההיסטורית של קרסטן נותרה שנויה במחלוקת, והסרט הופך את המחלוקת הזו למנוע דרמטי במקום לנסות לפתור אותה.
קלאס באנג נפלא בתפקיד קרסטן. הוא מגלם אותו כגבר כריזמטי, אלגנטי וחמקמק, כזה שאי אפשר להסיר ממנו את המבט ובאותה מידה אי אפשר לדעת עד כמה להאמין לו. די בתנועה קטנה של פניו, בשתיקה או בחיוך כדי לערער מחדש את מה שחשבנו שהבנו רגע קודם. מולו ניצבת ואלרי פאכנר כהדה, בעבודה מדויקת ונחושה. המפגש ביניהם מייצר מתח שאינו זקוק למרדפים או לאלימות, המילים הן כלי הנשק. צוות השחקנים כולל גם את סוזנה ווסט במשחק מאופק וללא ספק כל השחקנים מציגים משחק מרתק ומעצבים דמויות עמוקות ומסקרנות.
גם הבחירה למקם חלק משמעותי מהעימות בתוך מרחב הרכבת מעניקה לסרט תחושת מחנק כמעט תיאטרלית. הקרונות נעים קדימה, אך השיחה חוזרת שוב ושוב אל העבר. אין באמת לאן לברוח. בכל פעם שנדמה לנו שהגענו אל האמת, מגיע פרט נוסף ומערער אותה.ושמו של הסרט, הלקוח ממשפט מפורסם של המשורר הצרפתי ארתור רמבו, מקבל כאן משמעות עמוקה במיוחד אני הוא אחר ומציף את השאלה מי אנחנו באמת האדם שהיינו בזמן אמת, או האדם שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים שהיינו?
אני הוא אחר הוא סרט מצוין משום שהוא אינו מאפשר לנו לצאת ממנו עם פסק דין נוח. הוא עוסק בגבורה ובאופורטוניזם, באשמה ובחסד, בזיכרון ובצורך האנושי לעצב לעצמנו סיפור שנוכל לחיות איתו. ובעיקר, הוא משאיר אחריו שאלה מטרידה: האם אפשר לעשות טוב מתוך קרבה לרוע מוחלט ולהישאר נקי ממנו?זהו קולנוע היסטורי במיטבו ולא שיעור בהיסטוריה, אלא חקירה של נפש האדם ושל האופן שבו אנחנו בונים את האמת שאנחנו משאירים אחרינו. מי אתה באמת, פליקס קרסטן? בין גיבור למתחזה.
ורד גרנדיר – מגישת הפודקאסט ללטש את היהלום הפנימי, כתיבת תוכן וייעוץ ארגוני וזוגי
הוספת תגובה