מצד אחד, יש הטוענים שלהקדיש יום מיוחד לאוכלוסייה או מגזר מסוים, מעיד על המקום החלש והקטן של זה שצריך הכרה. נכון שהעולם חוגג את יום הגבר הבינלאומי גם כן, אך מי בכלל זוכר אותו, את התאריך, ואת מהותו, מרגיש לפעמים שזאת סוג של קונטרה קטנה שנתנו הגברים ליום האישה. בין הימים שאנחנו מציינים במשך השנה ישנם גם יום הנכה, יום הקשיש, יום האלימות נגד נשים, יום התלמיד וכמובן שיש גם את יום הזיכרון ויום השואה (לא שכחתי את יום המשפחה וכמובן לא את יום האהבה, אך הם פחות רלוונטיים למאמר הנוכחי). הימים הללו מציינים הזדהות עם בעיה, כאב, ומאידך, באים לעורר אותנו לא להתעלם מאוכלוסייה שקופה.
האם האישה שעברה בעבר הפליה מגדרית מבחינת תעסוקה, הבעת דעה, רישיון נהיגה, השכלה, זכות בחירה, עדיין צריכה יום מיוחד שיזכיר את קיומה?! האם היא עדיין במקום השקוף הזועק להכרה? האם היום הזה בעידן שלנו מגדיל ומאדיר את האישה או מקטלג אותה עדיין במקום קטן? מאידך, הקולות המצדדים בקיום היום הזה, טוענים שלמרות השינוי החברתי שעברו הנשים כיום, הן עדיין לא נמצאות במקום שוויוני לגמרי, והמהפכה החברתית סביב קידום מעמד האישה נמצא רק באמצע התהליך. וכן, יש לציין יום שבו הישגים נשיים בתחומים רבים זכו להצלחה מסחררת כדי להזכיר לכולם – גם נשים יכולות ומסוגלות להשפיע, להצליח, ולתרום מנשיותן לעולם.
אמנם ישנו היבט אחר המצדד בצורך של יום האישה הבינלאומי, שהוא די מפתיע. ישנן נשים שעם כל הכוח שהן השיגו בעידן החדש, עדיין רוצות יום מיוחד רק להן, סוג של צומי וייחודיות, כדי להזכיר לגברים שהן עדיין רוצות את החיזור שלהם ושהמודל של האישה המגיבה לאקטיביות הגבר בקשר הרומנטי, עדיין נצרכת עבורן. כלומר, זה ישמע מפתיע, אבל עדיין יש נשים שרוצות להרגיש תלות ונזקקות לפעמים, כדי שהגברים יתנו להן כתף תומכת, הקשבה, חיזור ואהבה.
בעבר, כמו היום, לא כל הגברים היו ג'נטלמנים, למרות שאני מאמין שרובם היו נחמדים. ג'נטלמניות היא שפה ודרך, לפעמים אופי, אבל היו דברים מסוימים שהיו נתפסים באופן ברור כג'נטלמניות ומחוות של גברים כלפי נשים בפגישות ובמהלך הקשר הזוגי. לשלם על האישה, לפחות בדייט הראשון, לאסוף אותה מהבית ליציאה (ביציאה הראשונה עדיף להימנע מטעמי ביטחון), לפתוח לה את הדלת, לקנות לה פרחים מדי פעם, או להפתיע אותה במתנות קטנות ושאר השקעות של הגבר באישה, נתפסו כמעשים ג'נטלמניים ללא עוררין.
אמנם כיום, נחשפתי תוך כדי שיחות שמסרתי בציבור, שישנן נשים שמתנגדות לגינונים הללו מסיבות הקשורות לכוח נשי שלא רוצה לחוות צמצום והקטנה. חלק מהקולות הנשיים שהביעו התנגדות טענו כך: "למה אני צריכה שהוא יאסוף אותי מהבית אם אני עצמאית ויש לי רישיון? ניפגש שם וזהו!", "למה אני צריכה שהוא ישלם עליי? אני עובדת ומסודרת, למה שלא אשתתף גם בתשלום?!", "אני נכה שצריכה שיפתחו לי את הדלת?!", "אני ילדה קטנה שצריכה מתנות?!". רוב הנשים שאני הכרתי, לא נמצאות במקומות האלה, אך עדיין, ישנן נשים שדבקות באמונה הזאת ויוצרות סוג של בלבול אצל הגברים שמנסים להעתיק את הדפוס הישן של הקשרים לעידן הנוכחי.
הגברים הג'נטלמנים הולכים ונכחדים, חלקם באשמתם, שהם רוצים הכל כאן ומהר, מבלי להשקיע יותר מדיי על מנת לקנות את ליבה של הבחורה, לרכוש את אמונה ולתת לה להרגיש מחוזרת – זה החלק שלהם בדעיכה, ועל כך צריך מאמר נפרד. אך מצד שני, ישנו דור ג'נטלמני ההולך ונכחד שלא באשמתו, בגלל חלק מהנשים כיום שלא מאפשרות לגברים להביע ולהעניק את המתנות הזכריות שלהם. גבר עם ראש על הכתפיים שקצת מבין עניין, מחפש ורוצה להעניק מתנות אהבה ומחוות לבת הזוג שלו על מנת לפרגן לה. אחד מהחוויות המעצימות עבור גברים הינן לעשות פעולות עבור נשים ולזכות בהערכתן ובשמחתן. זהו היסוד של הנתינה והקבלה. אך גם את היסוד הזה של "לדעת לקבל", הנשים צריכות להפנים וליישם. הקבלה באה לידי ביטוי בצמצום הכוח, לאפשר לאחר לעשות למעני – למען הקשר.
בדור הדעתני שלנו, חלק מהנשים הופכות גבריות יותר מרצון, הן לפעמים נכנסות לתוך דמות שלא נוחה עבורן או שאדרבה, הן נכנסות כל כך טוב לתפקיד עד כדי כך שהן מאבדות את השורש הנשי הטהור שלהן. מה שגורם להן לא להצליח במערכות היחסים שלהן ואחר כך הן שואלות, מה קורה לגברים היום שלא עושים להן את זה.
כוחה של הנשיות בא לידי ביטוי בעיקר ביכולת הצמצום של האישה, מהמקום החזק שהיא ממילא נמצאת בו בהווה!
הוספת תגובה