אולי זו אחת התופעות המרתקות ביותר שהאנושות יצרה לעצמה: מופע שעובר דורות, שפות ותרבויות, ונשאר עד היום אחד הדברים המעטים שכולם, פשוט, אוהבים. גם מי שמגיע אליו בפעם הראשונה בחייו, בלי לצפות לכלום, לרוב יוצא ממנו אחרת. משהו בגובה, במעוף, בפחד ובאומץ הכרוכים זה בזה נוגע במקום שקשה להסביר במילים. וזה בדיוק מה שקורה בקרקס שבזי, שהצליח לקחת אמנות בת אלפי שנים ולהפוך אותה לבית חי, נושם ובועט, כאן, עכשיו, בישראל.
בלב הסיפור הזה עומדת רוני כלב, מייסדת קרקס שבזי, שהדרך שלה אל עולם הקרקס הייתה כמעט מקרית, ובדיעבד בלתי נמנעת. מגיל שמונה ועד שמונה־עשרה חייתה בתוך התאטרון: בתי ספר לאמנויות, מחנות קיץ, לימודי משחק. כשהתגייסה לצבא, הכול נעצר בבת אחת. מה שנתן לחייה משמעות ושמחה נעלם כמעט בין לילה. השינוי הגיע ממקום לא צפוי: פגישה מקרית עם מורה לשעבר, שיצאה להקים מרכז לקרקס עכשווי והזמינה אותה ללמוד ממנה טרפז. זו הייתה אהבה שלא דמתה לשום דבר שהכירה קודם. גם כשהגוף לא שיתף פעולה וההצלחות היו נדירות, המפגש בין האתגר הפיזי, הריגוש, תחושת הגובה וההבטחה של במה פשוט תפס אותה.
מהרגע הזה, לדבריה, לא הייתה שום דרך חזרה. “אני שונה מרוב האנשים”, היא אומרת, “לא הייתה לי שום מחשבה של אולי לא. אני הולכת אחרי החלומות שלי ומאמינה שאיכשהו כל השאר יסתדר”. התפיסה הזאת, של אמונה בלתי מסויגת בדרך שבחרה, מלווה אותה מאז ומוכיחה את עצמה שוב ושוב.גם השם “שבזי” נולד כמעט במקרה. הכול התחיל מקבוצת אמנים שיצאה לחפש בית משותף מתוך כוונה קהילתית מקום שיהיה ביתם של אמנים ואנשי חינוך. בין השטחים שבדקו היה מגרש ענק ונטוש ברחוב שבזי בכרכור, ומישהו העיר בצחוק שהוא בטח מספיק גדול כדי להקים בו קרקס. בסוף הבית שנמצא היה במקום אחר, ושם הוקם בית הספר לקרקס. אבל הסיפור על השטח ההוא כבר הספיק להתפשט: התלמידים המשיכו לקרוא לו “קרקס שבזי”, והשם פשוט נדבק.
מה שמניע את כלב הוא לא רק הפליאה מהמדיום, אלא הבנה עמוקה של מה שהופך אותו לנצחי. הקרקס, היא אומרת, פונה לכולם בלי שפה, בלי מעמדות. הוא תמיד קיבל אל תוכו את מי שהחברה לא מצאה לו מקום, והשכיל להתפתח שוב ושוב לשפה בימתית חדשה, כזו שכל אחד יכול להזרים לתוכה את עצמו. ובכל זאת, ביסודו נשארת אותה שאלה עתיקה: היכולות המדהימות של הגוף האנושי, והמשאלה הכמוסה שמלווה כל אחד מאיתנו לעוף. זה מה שהיא רוצה שיישאר עם הקהל גם כשהאורות נדלקים בסוף המופע: התחושה שהיו חלק ממשהו, שהגוף כולו עדיין מזמזם, ושלא ממש בא להם ללכת הביתה.
“הקרקס לא צריך מסך, לא צריך שפה ולא צריך להסביר את עצמו, הוא פשוט אוסף אנשים מתחת לאותו גג ומזכיר להם למה כדאי להביט למעלה.”
ההשראה שלה, היא מספרת, מגיעה קודם כול מהגוף עצמו. דרכו עולים החלומות, הכאב שכל אחד נושא, השאלות שמטרידות. זהו עולם של דימויים נעים בחלל, שנוגעים ברגשות הראשוניים ביותר פחד, התרגשות, כאב, אקסטזה. בעולם הקרקס הישראלי, כך היא מתארת, ההפרדה בין היוצר למבצע כמעט לא קיימת; לרוב אלו אותם אנשים, ועבודת האנסמבל היא הכלל ולא היוצא מן הכלל. בהצגה החדשה שלה, “בובל’ה”, היא עצמה עולה לבמה, אך היצירה נעשתה יחד עם דלית מילשטיין שכתבה וביימה, נעמה לביא שיצרה את המוזיקה כמעין “שחקנית” נוספת בהצגה, ושפרה מילשטיין שהצטרפה כמבצעת אך הביאה איתה עולם שלם משלה.לא כל רעיון שורד את המפגש עם הסטודיו. לדבריה, אפשר להרגיש די מהר אם פנטזיה מסוימת פשוט לא בשלה עדיין, או שהיא כבר לא רלוונטית “קצת כמו סופר שזורק את הסקיצות הראשוניות”. וכשמדובר בגבול שבין אקרובטיקה לאמנות, התשובה שלה חדה: הרגש נמצא שם כל הזמן; הבחירה להנכיח אותו מול קהל היא זו שהופכת תרגיל לאמנות. הפחד, היא מוסיפה, הוא חלק בלתי נפרד מהעניין אם הגוף נפגע, היכולת ליצור נפגעת גם היא, וזהו בדיוק המתח שהקהל קולט ומרגיש, גם בלי לדעת להסביר למה.
הגוף, שהוא הכלי המרכזי של כל אמן קרקס, דורש טיפול ולא רק אימון. כלב מקפידה על תזונה ושינה, על חימום ועל טיפול בכאב מהרגע הראשון שהוא מופיע. רבים מהקהילה גם לומדים טיפול במגע. בניגוד לספורט תחרותי, שבו הדחיפה היא עד הקצה, בעולם הקרקס השאיפה היא להמשיך ולהופיע עד גיל מבוגר וזו הסיבה שגם לא מעט ספורטאים בעולם עוברים אליו בתום הקריירה התחרותית שלהם, ומגלים שהם יכולים להמשיך להשתמש ביכולות שלהם, אבל בצורה בריאה יותר.הרגעים שבשבילם היא באמת חיה נמצאים בשוליים של המופע: הרגע שלפני, עם כל הפרפרים בבטן, והרגע שאחרי, כשהיא פוגשת את הקהל ושומעת מה עבר עליו. ההשפעה של הקרקס משתנה מאדם לאדם, היא מדגישה. אצלה עצמה הוא היה השער הראשון לחיבור עם הגוף; אצל תלמידים שהגיעו עם פחד מהבמה, קרה בדיוק ההפך ההנאה מהתרגול הפיזי והאתגר הבלתי נגמר פתחו להם דלת לגלות את עצמם כיוצרים. הרגע המרגש ביותר, לדבריה, הוא לראות מישהו שלא האמין שיצליח אפילו לטפס, מתעקש, עובד קשה, ולבסוף מצליח והסיפוק שמגיע אחרי כן גדול משמעותית מזה שמגיע בקלות.
לצדו, יש את הרגע שבו קבוצה שלמה מביטה פתאום באדם שלא בלט ברמה הטכנית, ומגלה אותו אחרת על הבמה: לעיתים דווקא הם היפים והמעניינים ביותר, וההוכחה החיה לכך שהיכולת הטכנית היא רק חלק קטן מהסיפור.מאחורי כל הקסם עומד גם עסק של ממש. כלב, בת 44, לא התפרנסה משום תחום אחר מגיל עשרים. היא הקימה מרכז קרקס גדול ומצליח, יצרה מופעים שהיא גאה בהם, ובזכות הקרקס גם הקימה משפחה. זה לא היה קל אף פעם, היא אומרת, אבל מי שחרוץ יכול. מההתחלה היה לה ברור שאם היא רוצה להתפרנס מהתשוקה שלה, היא צריכה גם ללמד אותה; האהבה ללמד קרקס היא שנתנה לה, כבר בשלב מוקדם, את הביטחון הכלכלי הראשון.
“מי שמאמין שאין דרך חזרה, לא מחפש בטחונות, הוא בונה אותם תוך כדי תנועה, גבוה מעל הרשת.”
היום, כשקרקס שבזי ממשיך לגדול, כלב בחרה להעביר את ניהולו לרוני שלו, ולהישאר במקום שבו היא הכי טובה חינוך ויצירה. החלום הגדול שלה הוא להמשיך ולהופיע קבוע עם ההצגה שלה מול אולמות מלאים, לראות את הקרקס הופך לבית ספר שאליו בוחרים להגיע מכל העולם, ולהמשיך להיות הבית של הקרקס הישראלי בלי לדאוג יותר מדי איך בדיוק זה יקרה. יותר מכול, היא רוצה שהתלמידים ימשיכו לראות בשבזי בית, שאליו תמיד כדאי לחזור: לבקר, להופיע וללמד. ושהחוויה של להיות חלק מעולם הקרקס הקבלה, השייכות, האהבה תפרוץ את גבולות הקהילה הקטנה ותיגע בכמה שיותר אנשים בארץ.
הוספת תגובה