טרגדיה היוונית והמוכרת חוזרת פעם נוספת אך הפעם עם טוויסט מעניין שישאיר לכם טעם של עוד
ביום שני בשבוע שעבר עלתה ההצגה אדיפוס בתיאטרון נוצר שבבת ים, שחגג 30 שנה מאז נפתח לראשונה. ההצגה אשר בוימה על ידי אבישי מילשטיין ובכיכובם של דן שפירא ועודד קוטלר, נתנה טוויסט מעניין של מודרניות למחזה הקלאסי והידוע של הפילוסוף סופוקלס.
למי שלא מכיר או אינו זוכר הנה בקצרה העלילה המקורית על אדיפוס המלך. כאשר אדיפוס נולד, הוריו קיבלו נבואה כי בעתיד הבן שלהם יהרוג את האב ויישא לאישה את אמו. מרגע הידיעה נתנו ההורים את אדיפוס לרועה צאן מקומי שישאיר אותו במרומי גבעה עד למותו. אולם רועה הצאן ריחם על העולל המסכן ומסר אותו הלאה. כאשר אדיפוס גדל, קיבל גם הוא את אותה נבואה שקיבלו הוריו הביולוגיים. בן רגע הוא ארז את חפציו ועזב את הממלכה על מנת שיוכל למנוע מהנבואה להתממש.
בדרכים נתקל אדיפוס בחמישה גברים איתם הגיע לקטטה ובסופה הרג את כולם. זאת מבלי שידע שאחד מהם הוא לא אחר מאשר אביו הביולוגי ליוס מלך תבאי. אדיפוס הגיע לממלכה ולפני שהספיק להיכנס, נתקל בספניקס ששמרה על החומות ולא נתנה לאף אחד לעבור עד שיפתרו את חידתה. אדיפוס החכם פתר את חידתה ובכך הציל את ממלכת תבאי מאימתה של הספינקס. לא עבר זמן רב ואדיפוס נשא לאישה את המלכה יוקסטה, ולהם נולדו שתי בנות- איסמנה ואנטיגונה. וכן השם אנטיגונה בטח מצלצל לכם כי זהו מחזה ההמשך המתמקד כבר בבתו של אדיפוס.
לאחר כמה שנים בעיר פורצת מגפה שגורמת למותם של רבים. אדיפוס שמנסה למצוא פתרונות שולח שליחים לזקני תבאי כדי שיגלו מה מקור הבעיה. בהמשך נתקל אדיפוס בנביא העיוור שמנסה תחילה להתחמק מלגלות לאדיפוס את האמת הנוראית, אולם לבסוף חושף בפניו את האמת כי הנבואה שהוטלה עליו התגשמה במלואה. אדיפוס תחילה אינו מאמין לכך, אך עם הזמן מקבל את הבשורה המרה וכעונש על החטא, עוקר את עיניו ויוצא לגלות.
אז איך תיאטרון נוצר הביא את האינטרפרטציה שלו למחזה ומדוע בחר דווקא בו כדי לחגוג 30 שנה לתיאטרון? אם אתייחס קודם לשאלה השנייה הייתי אומרת שאין כמו ללכת על בטוח ולהביא יצירה קלאסית ומוכרת כדי למשוך קהל ובכל זאת להביא מעט שינוי שיתאים לתקופתנו.
התפאורה לאורך ההצגה הייתה דיי מיוחדת במינימליסטיות שלה. חלל הבמה הגדול היה יחסית ריק ומוקף בצבעים של שחור וירוק. היו מעט אביזרים כמו בר בסוף הבמה שדמויות במהלך ההצגה ישבו ושתו דרינקים להנאתם. בנוסף היה שולחן אוכל מרכזי ווילון גדול ועבה עליו הוקרנו סרטונים ותמונות במהלך ההצגה.
המחזה התחיל דווקא בנקודה בה יש מגפה בעיר ואדיפוס מחפש אחר הסיבה ודרכי פתרון לכך. משנודע לו כי המגפה קורית בשל העובדה כי הרוצח של מלך תבאי לשעבר נמצא בעיר, אדיפוס פועל ועושה כול שביכולתו על מנת להעמיד לדין את הפושע.
במהלך ההצגה השחקים יצרו לעיתים אינטראקציה ישירה עם הקהל, מה שהגביר את רמת מעורבותם של הקהל. אדיפוס שאל את הקהל האם הם יודעים איפה רוצחו של המלך לשעבר. בחורה אמיצה העזה להעיר וטענה כי הוא הרוצח. אדיפוס צחק בקולי קולות וסירב להאמין להאשמה. בהמשך הנביא העיוור טריסיאס אמר את אותו הדבר לאדיפוס וטען כי הוא הגורם למגפה המתמשכת. לאורך רוב ההצגה אדיפוס ממשיך לסרב ולהאמין כי הוא הרוצח.
בדומה למחזה הקלאסי, במהלך ארוחה חגיגית, רועה הצאן שדאג לאדיפוס כשהיה עולל הגיח ולקח בה חלק. העדויות מהעבר החלו לצוף והמציאות בה חי אדיפוס עד כה השתנתה מהקצה אל הקצה.
בסוף ההצגה, אדיפוס עקר את עיניו, יוקסטה אשתו ואמו עברה מסכת אלימות קשה ולא חסכה מהקהל את המראה המדמם. בסוף מעשיהם, הקהל נכח לראות את מראה בנותיו של אדיפוס התמימות על המסך.
לסיכום, בתור חובבת של מחזות קלאסיים אין ספק כי הייתה פה חשיבה מעמיקה ומעניינת במיוחד לגבי האינטרפרטציה החדשנית על המחזה ביחס לאותה תקופה. בין אם ראינו את זה בתפאורה שכללה מעבר חד בין לראות דמויות על המסך לבין לראותן פיזית על הבמה, ועד הפנייה היזומה אל הקהל שהפכה אותו לאקטיבי. הרעיון להביא את המחזה לרגל 30 שנה לתיאטרון בהחלט היה מצוין.
הוספת תגובה