הומור מבחינתי הוא לא רק "תבלין", כפי שאנשים לפעמים אומרים. הוא לא רק "מתבל" את החיים. הוא החיים עצמם. הומור הוא דרך חיים, האופן שבו אנו חווים את העולם והמציאות שאנו יוצרים לעצמינו כתוצאה מהפרשנות שלנו למציאות. ברגע שמבינים את זה, זה הופך להיות די פשוט. כן, כל אחד יכול לחיות בהומור. הומור היא מיומנות נרכשת, ממש כמו שריר.
אין הדבר פירושו שכולנו נהפוך להיות קומיקאים, ליצנים או סטנדאפיסטים. חיים בהומור פירושם כל קודם כל ההבנה הבסיסית שמחשבה חיובית אכן יוצרת את המציאות שלנו. ניתן לומר שמדובר בקלישאה, ואכן, מאות ספרים, מאמרים ותוכניות נכתבו על העיקרון הבסיסי הזה: מחשבה יוצרת מציאות. אולם, כפי שקורה בדרך כלל, מתברר שגם קלישאה זו, כמו הרבה קלישאות אחרות, מתגלה כנכונה.
יחד עם זאת, לחשוב חיובי, מתגלה כמשימה לא פשוטה בכלל. החיים בעידן הנוכחי מאוד אינטינסיביים ולחוצים. יוקר המחיה, קשיים כלכליים, חיי העבודה, הזוגיות, גידול ילדים, בעיות בריאות…לעיתים נדמה שמדובר בפאזל אחד ענק שלא תמיד החלקים מסתדרים בו ולפעמים אנו חוששים שכל החלקים שכבר הרכבנו יתפרקו. בין אם מדובר בארועי חיים מפתיעים וביו אם מדובר על ארועי חיים מתוכננים, בשני המיקרים מדובר בארועים העלולים לשבש את המהלך התקין של החיים ולהפוך אותם ללחוצים אפילו יותר. כשמדובר על חתונה למשל, זה ארוע שמח, אבל כולנו יודעים שהוא עלול להיות מלחיץ מאוד. מחלה לעומת זאת , היא ארוע קשה וגם הוא כמובן עלול להביא לתוצאה דומה.
בישראל אף ידוע שאנשים לחוצים יותר מאשר בארצות אחרות, ולא חסרות סיבות: החל ממציאות משתנה מדי יום, מצב הכלכלה וכמובן המצב הבטחוני, מלחמות ומה לא…לעיתים נדמה שכל מה שאנחנו רוצים כדי לשרוד הוא רק איזון. כל שינוי עלול להפר את האיזון. אם כך, כיצד משלבים הומור בחיים כאלה? כיצד הופכים את ההומור לכלי שמכניס איזון לחיים ולא מפר אותו?
כאמור, הכלי הביבי הראשון הוא מחשבה חיובית. פעם שאלו את שמעון פרס ז"ל, שאחד מהכינויים הידועים שלו היה "האופטימיסט הניצחי", מה ההבדל הין אדם פאסימי לבין אדם אופטימי? הוא היה נוהג לענות כי שהאופטימיסט והפסימיסט חיים את אותה מציאות אלא שהאופטימיסט נהנה והפסימיסט סובל. זה כל העניין- המציאות היא אותה מציאות, הכל עניין של פרשנות. הבדל נוסף- כאשר מאלצים את המוח שלנו לחשוב חיובי, המוח לומד לזהות הזדמנויות חדשות. ליצור יש מאיין. להתפתח, לסגל סגנון חיים אחר. כאשר הפרשנות שלנו על העולם היא שלילית המוח לא פנוי לקלוט הזדמנויות חדשות . הוא עסוק בהישרדות ובהנצחת הקיים. אם הקיים הוא שלילי, ככה גם תראה המציאות בהמשך הדרך. כאשר משדרים למוח את המילה "לא" הוא דווקא חושב "כן". אם נתעקש על "לא", נסגל לעצמנו התנהגות תואמת לקו המחשבה הזה. אז איך שוברים את המעגל הזה?
מעבר למחשבה חיובית, אנו חייבים לאפשר לעצמנו, לתת לעצמינו לגיטימציה לחיות בהומור. ילד בגיל ארבע צוחק מאות פעמים ביום ואילו מבוגר צוחק הרבה פחות. בקושי עשרים פעם ביום. מה קרה בדרך? מגיל קטן מלמדים אותנו שלא נכון לצחוק בכל סיטואציה ו"מיישרים" אותנו במסגרות החינוך כך שההתנהגות שלנו תהייה מתאימה למערכת. כמה פעמים שמענו: "ילד, די לחייך! מה מצחיק אותך?". ואז מגיע הצבא, הלימודים, החתונה, החיים…דווקא בגיל השלישי החדש אנשים מאפשרים לעצמם "לשחרר", ופחות אכפת להם "מה יגידו". הם משתטים, צוחקים עם הנכדים, ממלאים את עולמם בפעילויות שונות ומביאים תוכן חדש לחיים. בניגוד לבני הגיל השלישי "הישן" שעסק גם הוא בהשרדות ובעיבוד אין סופי של כאבי העבר: החל מהשואה ועד לקליטת העליה בארץ. ובכן, כיום ברור יותר מאי פעם- אין צורך לחכות לגיל השלישי כדי לצחוק. אפשר לצחוק כאן ועכשיו, לשחרר שליטה, ולהכניס לחיים את אחד מהכלים המרפאים ביותר- ההומור. כן, דרוש לכך גם אומץ!
איך עושים זאת? קודם כל חיוך. נשמע פשוט? לא בהכרח.
לפעמים אנחנו שוכחים לחייך. החיוך הוא אבן הדרך, הבסיס לכל התורה הזו. לא סתם מטבע הלשון : "יום ללא חיוך הוא יום מבוזבז", של צ'ארלי צ'אפלין, הפך להיות שגור בכל העולם. זוהי תזכורת לעניין הבסיסי הזה. אנחנו קמים בבוקר, מתחילים בשגרת החיים, מוצפים במטלות ו..שוכחים לחייך. האמת היא שזה ממש לא משנה אם מדובר בחיוך אמיתי או מזויף. גם כאשר מדובר בחיוך מעושה, המוח עדיין יפריש את הורמוני האושר: אנדורפין, דופמין, סירוטונין שמשפרים את מצב הרוח. כשעבדתי כעובדת סוציאלית מנהל העבודה היה קשוח ולא מסביר פנים. איש צבא לשעבר ששכח שעובדיו אינם חייליו. הוא היה עובר במסדרנות עם סבר פנים קשות , והחיוך ממנו והלאה.
אנשים פחדו ממנו. אחת הטעויות הכי שכיחות של מנהלים היא שאם הם יחייכו או "חלילה" יצחקו על עצמם או שעובדיו יראו אותם צוחקים, הדבר יפחית ממעמדם. האמת היא שההפיך הוא הנכון. כאשר מנהל משתמש בהומור, עובדיו הופכים יותר מגויסים למען העבודה. פרט זה כנראה לא היה ידוע לאותו מנהל. פעם נעצרה מולו אחת העובדות, מגישת האוכל בחדר האוכל, ואמרה לו :"בוקר טוב" וחייכה חיוך גדול. הוא אפילו לא הרים מבט. כל מי שעמד לידה ונקלע למקום היה בטוח שהיא תמשיך הלאה אבל היא פשוט נעמדה וחזרה בחיוך גדול:" בוקר טוב!".
הפעם הוא הרים מבט, המום. "בוקר טוב" הוא השיב ורצה להמשיך בדרכו. ואז היא אמרה לו משפט שלעולם לא אשכח:" אתה יודע, סבתא שלי אמרה פעם, שלא משנה אם מדובר בעובד ניקיון או מנהל, בוקר טוב וחיוך, זה לא שלי, זה גם לא שלך- זה לאלוהים!". כוונתה הייתה שכאשר אנו מחייכים לעולם אנחנו נמצאים ברמה רוחנית גבוה. אפילו אלוהים רואה את זה.
המנהל הניד בראשו במבוכה והמשיך הלאה.שנים רבות הלכתי עם המשפט הזה, ששיקף את חוכמתם של בני הדור שעברו מסכת חיים לא פשוטה, ולא שכחו לחייך כשצריך. הסופר ויקטור פרנקל כתב בספרו :" האדם מחפש משמעות" ,על ההשרדות בשואה בכח המחשבה החיובית. מסתבר אם כן, שהכל אפשרי. זכרו, לחיות בהומור מתחיל קודם כל במחשבה חיובית וחיוך. כל השאר יגיע עם תרגול נכון ועם הזמן.
הוספת תגובה