ההומור הוא ודאי שונה, הבדיחות שונות ומתאימות להווי המקום ושיטת העבודה תהייה שונה. בין אם מדובר בסטנדאפיסט שיורה שורות מחץ או קומיקאי המגלם דמות מצחיקה, דבר אחד ברור: כל מי שעוסק בקומדיה יש לו מטרה אחת בלבד כאשר הוא עולה על הבמה: להצחיק אנשים ולשמח אותם. לעיתים הדבר עומד בניגוד מוחלט למצבו הנפשי של האומן.
לא פעם אני נשאלת האם יש אמת בביטוי :"הליצן העצוב". ובכן, הניגוד והדיסוננס בין אומן שיוצא מגדרו בכדי להצחיק אנשים ובין מה שמתחולל עמוק בנפשו הוא לעיתים עצום כל כך עד כי למי שאינו בקיא בתחום קשה לתפוס כיצד הדבר ייתכן. הרי כל אדם נורמאלי שחווה חוויה לא נעימה המשפיעה על מצב רוחו, יתקשה תוך פרק זמן קצר "לנטרל" את הרגשות הקשים האלו, לעטות על עצמו ארשת נעימה ופשוט לצחוק.
להצחיק במצב כזה נשמע אפילו מסובך אף יותר. האמת היא שהקשר בין עצב לשמחה הוא קשר הדוק. מדובר בשני קצוות של אותו "מקל" והתנודה ביניהם היא דרמטית. לאדם נורמאלי קשה לעיתים לנוע בין שני הקצוות בפרק זמן קצר. עבור כל קומיקאי מדובר בדרך חיים. קומיקאי מנוסה, מסוגל לעבור תוך שניות או דקות בין מצב נפשי אחד למשנהו. אין זה מחזה מוזר לראות קומיקאי מזיל דמעות מאחורי הקלעים ותוך דקה לראותו עולה בתשואות על הבמה בחיוך גדול ובאנרגיית שיא.
למעשה, המקום הנפשי ממנו פועל הקומיקאי הוא איננו שמחה. להפיך. מדובר בכאב דווקא. כאב הוא "המנוע" הריגשי המפעיל כל קומיקאי, סטנדאפיסט ולעיתים גם שחקנים שאינם קומיקאים. למעשה רוב הקומיקאים הם אנשים…מרוד רציניים! כאשר פוגשים קומיקאי בחיי היום יש לעיתים ציפיה שהוא יהיה חייכן ושמח ולרוב זה פשוט לא כך. הקומיקאים הם קודם כל אנשים שיכולת ההקשבה וההתבוננות שלהם על מצבים חברתיים היא מדהימה. הם מסוגלים לראות את הסיטואציה "מבחוץ", לקחת פרספקטיבה של מרחק מהסיטואציה, ולפרש אותה באופן קומי. כאשר אנו חווים רגש של כאב, מאוד קשה להינתק ממנו ולהתבונן עליו מבחוץ.
אנחנו חווים אותו במלא העוצמה. קומיקאי מסוגל לחוות את הרגש הזה ולקחת ממנו מרחק בו זמנית בכדי להצחיק אותו. הכאב יכול להיות כאב קטן, כגון כעס בשל שרות לא טוב שקיבלנו, או להבדיל, כאב גדול בשל אובדן. צ'ארלי צ'אפלין אמר פעם: "מקרוב טרדגיה, מרחוק קומדיה". צ'ארלי צ'אפלין, גדול הקומיקאים, חווה ילדות קשה מאוד. הוא היה ילד שננטש על ידי ההורים שלו, גדל בבתי יתומים ואכל מפחי זבל. אמו הייתה שחקנית שהפכה להיות יצאנית ואביו היה שחקן שיכור. כאשר הפך לקולנוען הוא התבונן ברבות השנים על ההורים שלו כדמויות ויצר את כל הסרטים שלו סביב דמותם . מרחק הזמן לטענתו, איפשר לו להתמודד עם כאבי ילדותו וכך יכול היה ליצור קומדיה סביב זה. אומנות הסטנדאפ גורסת אחרת: אין צורך לחכות למרחק הזמן! בואו נצחק על כל סיטואציה חברתית או ואישית כאן ועכשיו! למעשה הסטנדאפיסט צוחק על סיטואציות בחיי היום יום, שלאדם שאיננו קומיקאי קשה לצחוק עליהן בעודן מתרחשות.
הסטנדאפיסט לוקח את המרחק מהסיטואציה ומצחיק אותה עבור הקהל. הקהל שומע על סיטואציות מחיי היום יום ופשוט צוחק מהזדהות. למעשה הסטנדאפיסט שם מראה לקהל על החיים עצמם, לא במרחק השנים, אלא בזמן אמת. למשל, גידול ילדים. כולנו מסכימים שלא קל לגדל ילדים, לפרנס אותם ולהתמודד עם החיים סביב הילדים. אבל כאשר אנו רואים סטנדאפיסט מתלונן על מחיר החיתולים, או על חוסר השינה בלילה, כולם צוחקים. כן, צוחקים מתוך כאב, ומזדהים.
לא קל להיות קומיקאי
לא קל להצחיק אנשים ולא קל להתמודד עם הלחצים סביב הופעה. בין אם מדובר בהופעה לקהל הרחב ובין אם מדובר בקהל של ועדי עובדים. כאמור, אנחנו עולים לבמה כדי להצחיק. עוד לפני ההופעה צפות מחשבות: האם הקהל יהנה? האם הקהל יצחק ויתחבר לבדיחות? לעיתים נדמה כי להיות קומיקאי זה מקצוע "זוהר", אולם האמת היא, שיותר מהכל, מדובר במקצוע מלחיץ הדורש עור של פיל ויכולת להתמודד עם לחצים בזמן אמת. החל מהקשר עם האדם שהזמין את המופע, האנשים שעובדים מאחוריי הקלעים, ההתמודדות עם העניין הטכני ( כן שומעים טוב, לא שומעים טוב, רואים אותי, לא רואים אותי…) וכמובן הקהל.
נוסיף את זה לעובדה שאומן חייב כאמור לנטרל רגשות לפני המופע והכי חשוב- בזמן המופע להתאים את עצמו לקהל, ולעיתים מדובר במשימה לא פשוטה בכלל. כן, לא פעם אנו מסיימים מופע כאשר אנו מותשים למרות האדרנלין בגוף. לא פעם, בהופעות סגורות לוועדי עובדים העובדים נהנים ומשתפים פעולה, אולם לא פעם, אומן עולה על הבמה( במקרה הטוב יש במה), ומיד הוא חש "כובד" באוויר. האינטריגות בעבודה יחסי הכוחות, היחס של המנהל לעובדים- הכל מתנקז לרגע הזה שבו מצופה מהאומן להצחיק. לעיתים הדבר האחרון שהעובדים רוצים זה לצחוק. הם רק רוצים שהאירוע יסתיים והם ילכו הביתה .
הם מתקשים להינתק מהרגשות שלהם ביחס למקום העבודה ולפעמים המנהל עצמו, דקה לפני המופע עולה לבמה ו"מטיף" לעובדים. ואז, לתוך החלל הזה נכנס האומן…כאשר מדובר בגמלאים של מקום עבודה זה עשוי להיות אפילו יותר מורכב- עובדים מגיעים ונפגשים עם חבריהם שלא ראו זמן רב, ועצם המפגש מרגש אותם. האומן הוא רק "הפרעה" שמסיטה אותם מהעיקר- אוכל טוב, שתיה, ומפגש עם חברים שלא התראו זה עם זה הרבה זמן. על כן, אומן מנוסה, כבר בשיחת הטלפון הראשונה ינסה להבין את מאזן הכוחות, מהות האירוע ומטרתו, וזאת לנסות למנוע עוגמת נפש. לא רק לקהל, אלא לאומן עצמו. באחד מהמופעים של לקהל של ועדי עובדים גמלאים, כבר בשיחת הטלפון צפיתי בעיה: למעלה משלוש מאות גמלאים, באולם אירועים, סביב שולחנות ואוכל. סירבתי.
הכתובת הייתה על הקיר. המזמינה התעקשה ופצחה בנאום שכנוע ארוך. פעם, פעמיים, שלוש. הייתה זו הפעם הראשונה שנכנעתי. הארוע היה קשה ולאחר ארבעים דקות סיימתי את המופע. כצפוי, הגמלאים לא שיתפו פעולה, לא היו מוכנים לעזוב את מתחם השולחנות ולא הפסיקו להרעיש. הם נהנו מאוד להיות זה עם זה והמופע היה מבחינתם בזבוז זמן. ברור שהייתי צריכה להקשיב לאינטואיציה ולניסיון שלי. שיחת הטלפון עם המזמינה יום למחרת רק הוכיחה לי שצדקתי מראש. זו הייתה טעות עבורי זו הייתה עוגמת נפש.
"תראי, היית מצחיקה אבל הופעת רק ארבעים דקות". המשפט הזה הבהיר לי שלעיתים עם כל הרצון להצחיק ולקיים את השליחות, חשוב להיות נאמנים לעצמנו. הומור זה חשוב, אבל לא בכל מחיר.
מאת: ענת אביעד קומיקאית ומרצה
anataviad10@gmail.com
הוספת תגובה