" פירגון הוא מונח לא רשמי בעברית מודרנית, ומושג נפוץ בתרבות הישראלית, שמתאר פעולה חיובית של אהדה, עידוד ותמיכה באדם, שנועדה לחזק את הרגשתו הטובה. מטרת הפירגון היא להפגין נדיבות רוח, חיבה, אמפתיה ושמחה אמיתית כלפי האדם, לרוב בגין משהו שהוא עשה או קרה לו או עתיד לקרות." זוהי ההגדרה של ויקיפדיה למונח פירגון ואילו במילון ספיר המונח פירגון מוסיף עוד נקודת מבט:" מחווה של חוסר קנאה, ראייה בעין טובה, אהדה"[1]. כלומר, פירגון הוא לא רק אהדה או מילה טובה, אלא גם העדר קינאה.
נשאלת השאלה, האם זה אפשרי?
מי מאיתנו לא חייך, אמר מילה טובה או החמיא למישהו גם אם לא ממש התכוון לכך וזאת על מנת לגרום לו לתחושה טובה? אומנם לא מדובר בפירגון אמיתי ובכל זאת – כולנו מכירים את הסיטואציה הזו. אולם מה קורה אם קיימת תחושת קינאה, האם אז הפירגון אפשרי גם באופן מעושה ומזויף?
כולנו עובדים ומקווים להכרת תודה. גם אם לא נודה בזה, גם הורים לילדים מקווים שיום אחד הילדים יוכלו להוקיר תודה. השכירים שביננו יוכלו לספר עד כמה הערכה במקום עבודה היא חשובה ועד כמה יש עובדים שיוצאים מגדרם רק כדי לקבל מילה טובה. מה יש בה במילה הטובה הזו שכל כך חשוב לנו? לא מעט אנשים אומרים:" לא אכפת לי מה יגידו, אני יודע מה אני שווה". האומנם? האמת היא שגם אם אנו מעריכים את עצמנו עדיין חשוב לנו לקבל הכרה, בין אם באופן ישיר ובין אם בעקיפין, ובמיוחד ממי שחשוב לנו: חברים, ילדים, משפחה או הבוס בעבודה. הפירגון חשוב לא רק לאנשים בוגרים אלא בראש ובראשונה לילדים. הפירגון או החיזוק החיובי חשוב להתפתחותם של ילדים ובעיקר לבניית הערך העצמי שלהם.
אז מה הקשר בין פירגון ובין צחוק?
קומיקאים, סטנדאפיסטים ושחקנים ניזונים מתגובת הקהל. הצחוק הוא המנוע לפעולה. קהל צוחק ממלא את האומן באנרגיה ובחדוות יצירה. אולם מעבר לכך, הצחוק הוא הכרת התודה עבור הקומיקאי על עבודתו. קומיקאי שלא מצליח להצחיק חווה זאת ככשלון שלעיתים יכול לגרום לו לנזק ולחבל בעבודתו. אומנים מנוסים יודעים להתגבר על חוויות כאלה ולגייס אותן כדי ללמוד מהן בעתיד. אולם, עד כמה שנהייה מנוסים, לא פעם זה צובט בלב שלא מקבלים פירגון, דווקא ממי שמצפים לקבל כגון חברים. במקרים כאלה קשה להמנע מתחושה שחוסר פירגון כזה מגיע ממניעים אחרים כגון קינאה. בדיוק כמו בהגדרה המילונית של מילון ספיר.
מחקרים פסיכולוגיים מצביעים על כך שלעיתים אדם המתקשה להעניק פירגון חווה את פעולת הפירגון כהכרה בירידת הערך העצמי שלו . ובמילים אחרות, אם אני מפרגן לחבר, מהן ההשלכות על הערך העצמי שלי? לא פעם אנשים הסובלים מדימוי עצמי נמוך יתקשו לפרגן לאחרים משום שבתת מודע שלהם הדבר נתפס כפוגע בערך העצמי שלהם עצמם, כלומר, האדם שלו אנו מפרגנים טוב מאיתנו, מוצלח מאיתנו. אם הערך העצמי שלנו מבוסס דיו אין לנו שום בעיה לפרגן לאחרים שהרי הדבר אינו מעיד על דבר וחצי דבר על ההישגים שלנו. אומרים כי "קנאת סופרים מרבה חכמה", ואכן, כאשר אנו חווים תחרות הדבר עשוי לדרבן אותנו, ליצור ולהתפתח. זה נכון כשהערך העצמי שלנו מבוסס ואיננו זקוקים לאישור חיצוני בכדי לדעת אם אנחנו מוצלחים או לא. אולם מה קורה כאשר הערך העצמי שלנו איננו מבוסס, האם אז נצליח לפרגן לקולגה למשל? לא פעם אנשים הסובלים מערך עצמי נמוך ימצאו את עצמם נמנעים מלפרגן או לומר מילה טובה. ברור שלהתנהגות זו עלולות להיות השלכות חברתיות קשות.
כאומנית ותיקה התברכתי בקהל אוהד ובקולגות מפרגנים אולם לא פעם גם אני מקבלת תזכורת שפרגון אינו מובן מאליו. באחד מהאירועים אליהם הוזמנתי להופיע נתקלתי בקהל מדהים שהגיע לצחוק מכל הלב. בקהל ישבו שחקנים, מרצים וזמרים והמון אנשים המורגלים בעמידה בפני קהל. באשר מופעים בפני סוג כשזה של קהל ישנו "חוק לא כתוב", מעין נורמה חברתית לא רשמית, שבתום המופע אנו נגיע לפרגן לקולגה שלנו שהופיעה על הבמה. כן, גם אם קצת התאכזבנו.
הערך של פירגון גובר על הכל דווקא משום שאנחנו יודעים עד כמה הוא מזין אותנו האומנים ומעניק לנו כח להמשיך. חישבו על טקסט קבלת פרסים כזה או אחר ועל כך שגם המתחרים בסופו של דבר ימחאו כפיים לזוכה. פירגון הוא סוג של קוד חברתי גם במקרים אלו. בארוע המדובר נכח גם קולגה שלי אותו אני מאוד מעריכה. במהלך המופע מצאתי את עצמי מפרגנת לו לא פעם. לתדהמתי קרה משהו שלא נתקלתי בו שנים רבות. דווקא אותו קולגה, לא הפסיק לדבר רוב המופע, החזיק את הטלפון בידו, השתמש בו, הראה תכנים לאלו שישבו לידו, קם, שוטט ולא היה נינוח. הוא לא היה מוטרד ולא היתה לו כל בעיה אישית. היה ניכר כי משהו אחר מפריע לו.ברגעים בהם הקשיב למופע, לא חייך ובוודאי שלא צחק. הבעיה הייתה שהיה מדובר במופע אינטימי וכל הנוכחים ראו את מה שגם אני ראיתי.
לשמחתי הצלחתי לנטרל את הרגשות שעלו בי והמופע היה מדהים. הקהל לא הפסיק לצחוק. בפעם השניה כאשר הוא קם והחל לשוטט במקום להקשיב למופע, פשוט קראתי לו ועשיתי משהו שלעולם לא עשיתי. לחשתי לו שאני מצפה לקצת יותר כבוד ממנו. הוא לא הגיב ולא התנצל.הקהל לא חש בכך אבל אני הייתי נסערת. למזלי אני מאוד מנוסה כך שהדבר לא הפריע למהלך המופע- להפיך, הקהל קיבל אפילו הדרן. בתום המופע כשהקהל עט עליי עם בקשות לצילומים וכרטיסי ביקור, הוא פשוט חלף על פניי ולא אמר מילה. זה היה הרגע בו הבנתי שההתנהגות שלו לא קשורה אליי או למופע. שהרי לא ייתכן שכל הקהל נהנה ורק אחד לא היה שבע רצון. הבנתי שהדבר קשור לקושי בפירגון ובעיקר לערך העצמי של מי שמתקשה לפרגן. חשתי צער עבורו על כך שהוא החמיץ הזדמנות נהדרת לפרגן לקולגה ובעיקר הזדמנות לתת מעצמו ולהתמלא בחושה של סיפוק. פירגון הוא מילה טובה, אהדה או העדר קינאה, אבל מעל הכל, פירגון הוא נתינה, וזה לא כתוב בשום הגדרה מילונית, אולם מי שפרגן יודע שמי שנותן, סופו לקבל בחזרה.
הוספת תגובה