במשך חודשים אנשים יצאו לרחובות כדי להשמיע קול. בערב אחד הם הגיעו למוזיאון תל אביב כדי לשמוע איך הוא נשמע. המרחק בין קפלן למוזיאון נמדד בכמה דקות נסיעה. המרחק הרגשי שעברה ישראל בזמן הזה כבר דורש יחידת מדידה אחרת. מוזיאון תל אביב אירח השבוע את הקרנת הבכורה העולמית של Rising ; קולות של מאבק ותקווה, סרטה של אסתר טאקץ בהפקתה של רוית גלאנס. באולם ישבו אנשים שבשנים האחרונות מצאו את עצמם בתוך הסיפור הישראלי, לעיתים הרבה לפני שהפך לקולנוע.
אפשר היה להרגיש זאת עוד לפני שהאורות כבו. אנשים לא החליפו רק ברכות שלום. הם החליפו זיכרונות. את הסרט כתבה, ביימה והפיקה אסתר טאקץ, פסיכולוגית טראומה ויוצרת עטורת פרסים, יחד עם המפיקה השותפה רוית גלאנס. מה שהחל כתיעוד של המחאה נגד המהפכה המשפטית קיבל תפנית חדה בבוקר 7 באוקטובר. המציאות שינתה את מסלולה והמצלמה שינתה יחד איתה את נקודת המבט. השאלות כבר לא עסקו רק ברחובות, בהפגנות ובמאבק אזרחי. הן עסקו באובדן, במשפחות, בחטופים, בפחד ובאופן שבו חברה שלמה מנסה למצוא דרך קדימה בזמן שהקרקע ממשיכה לזוז תחת רגליה.
טאקץ הגיעה לישראל זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה. כמי שעוסקת בטראומה שנים רבות, היא פגשה כאן כאב כמעט בכל מקום שאליו הגיעה. אלא שלצד הכאב היא זיהתה גם תופעה אחרת: אנשים שפעלו. אנשים שלא המתינו להוראות, שלא חיכו שמישהו אחר יקום ראשון, ושבחרו לקחת אחריות ברגע שבו נדמה היה שהמציאות גדולה מכולם. מתוך המפגש הזה נולד הסרט, שמבקש להבין לא רק מה קרה כאן, אלא מה קרה לאנשים שחיו את זה.
במרכז היצירה עומדות חמש דמויות. ערן, אב שכול שהפך לקול מחאה ציבורי לאחר שאיבד את בתו. אילנה, שבנה נהרג ב־7 באוקטובר וממשיכה לפעול למען הדמוקרטיה מתוך השכול. עודד, כוריאוגרף שנקרא תחילה לחמ”ל הנעדרים ובהמשך מצא את עצמו בחזית המאבק האזרחי. משה, יזם הייטק שעזב את חייו המקצועיים כדי להתמסר למאבק על עתיד המדינה. ואיילת, פסיכולוגית טראומה, המנסה להבין כיצד אובדן מתמשך מעצב את נפשה של חברה שלמה.
על הנייר, אלה חמישה סיפורים שונים. על המסך מתברר שהם חולקים את אותו רגע גורלי בו, המציאות מחליטה לעדכן את התוכניות בלי לבקש רשות. איש מהם לא התכוון להפוך לדמות ציבורית ובוודאי לא לגיבור של סרט. אבל בזמן שהמדינה חיפשה תשובות, הם מצאו את עצמם נושאים שאלות. דרך המסלול האישי של כל אחד מהם נחשפת ישראל של השנים האחרונות פצועה, נחושה, עייפה, ערה ובעיקר מסרבת לוותר על עצמה.זהו גם אחד ההישגים הבולטים של הסרט. הוא אינו נשען על סיסמאות ואינו מחפש הכרעות. במקום להוביל את הצופה אל מסקנה אחת ברורה, הוא מאפשר לו לשהות בתוך המורכבות. בתוך מציאות בה, כמעט לכל אדם יש עמדה, הסרט מבקש קודם כל להקשיב. להקשיב לאנשים שההיסטוריה עברה דרכם, לעיתים בלי שביקשו זאת.
המאבק, להשבת החטופים עובר לאורך הסרט כחוט שדרה רגשי, כמציאות יומיומית שנכנסה אל הבתים, הרחובות והלבבות. שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, אנשים הגיעו לכיכרות, החזיקו תמונות, הדליקו נרות והזכירו שמאחורי כל מספר יש אדם, משפחה ועולם שלם הממתין לחזרתו. התקווה המשיכה להתקיים, האחריות נשארה נוכחת והאמונה בכוחה של החברה האזרחית, המשיכה להניע אלפים לשוב ולהתייצב.
לאחר ההקרנה, עבר הסיפור מן המסך אל הבמה. גיבורי הסרט, התיישבו מול הקהל לשיחה פתוחה ופתאום היה אפשר לראות עד כמה דק הגבול בין הדמויות לבין האנשים שמאחוריהן. הכאב היה אמיתי, הזיכרונות היו חיים והתחושה שעל הבמה לא יושבים גיבורי קולנוע אלא אנשים שנקלעו למציאות יוצאת דופן ליוותה את כל השיחה. לרגע נדמה היה שהסרט כלל לא הסתיים. הוא פשוט עבר צורה מן המסך אל הבמה, מן הבמה אל הקהל ומהקהל אל השאלות שכל אחד לקח איתו, הביתה.אולי משום כך הרגעים שנשארים בזיכרון אינם בהכרח הגדולים ביותר. לא הנאומים ולא הכותרות. דווקא מבט של אם שמחכה. חיבוק של שני זרים. אדם שעומד בכיכר עם תמונה ביד. אותם רגעים קטנים שמצליחים להכיל בתוכם מציאות שלמה. הם אלה שמעניקים לסרט את כוחו והם אלה שהופכים אותו מסיפור על אירועים לסיפור על בני אדם.
בשנים האחרונות, נשאלו כאן אינספור שאלות. מי אשם. מי צדק. מי ניצח. מי הפסיד. Rising מבקש להפנות את המבט למקום אחר. אל האנשים שחיו את התקופה הזאת בזמן אמת ואל הדרך בה, בחרו להגיב לה. כשהאורות נדלקו והקהל החל להתפזר, נדמה היה שהשאלה שנותרה באוויר אינה מה עברנו אלא מי נהפכנו להיות בזמן שזה קרה. הרבה לפני ש־Rising מספר את סיפורה של מדינה, הוא מזכיר לה את ליבה. ולפעמים זה כל ההבדל בין היסטוריה לבין בית.
הוספת תגובה