יום כ"ה בכסלו נקבע לדורות ליום של הלל והודאה זכר לנס החנוכה. אולם תמוה הדבר, מדוע אנו חוגגים נס זה לדורות עולם? הלא אם היינו חוגגים חג על כל נס ונס שעשה עמנו הקב"ה, היו כל ימי השנה חגים וימים טובים, שהרי מי כעם ישראל מלומד בניסים, וכל קיומו הוא למעלה מן הטבע?!
אלא חז"ל מלמדים אותנו כי ימי החנוכה נקבעו לדורות לא רק כזכר לנס, אלא יש בהם מהות מיוחדת.
המלחמה שהייתה בין היוונים ליהודים לא הייתה מלחמה רגילה. היוונים לא רצו להרוג את עם ישראל בגופם, אלא רצו "סך הכל" להשפיע עליהם את תרבותם. יהודים, אשר הסכימו לקבל עליהם את תרבות יון, לא רק שלא התנכלו להם להורגם, אלא שאף זכו ליחס של כבוד מצד היוונים, חלקם אף קבלו משרות חשובות.
תרבות יון באותה תקופה הייתה סמל לתרבות נאורה, שהלכה והתפשטה בעולם כולו. צר היה ליוונים לראות עם אחד שאינו מושפע מתרבותם, ודבק בתרבותו העתיקה. הדבר פגע בציפור נפשם, ובנקודת שיא גאוותם. בדרכים רבות ניסו להעביר את היהודים על דתם ואמונתם, וכך הייתה התורה נתונה בסכנת קיום, חס ושלום.
ומה קרה אז?
אז קמה קבוצה של יהודים אדוקים, הנאמנים לשמירת התורה והמצוות. הם שמו נפשם בכפם להילחם ביון האימפריה הענקית. ידעו הם מראש כי לפי כל תחזית הגיונית, סיכויי ההצלחה שואפים לאפס. ובכל זאת, מטרתם לא הייתה דווקא לנצח – כי אם להילחם! לא להיכנע לכל ניסיון של טשטוש זהותנו כיהודים, כי אם להמשיך לשאת בגאון ובגאווה את מורשת היהדות העתיקה.
מכיוון שמטרתם הייתה קדושה, הקב"ה נתן את הניצחון בידם. המעטים והחלשים, ניצחו את הרבים והחזקים. היה זה נס עצום! אולם לאחר מכן התרחש נס נוסף, כפי שאומרת הגמרא (מסכת שבת דף כא עמוד ב):
"מאי חנוכה? כשנכנסו היוונים להיכל בית המקדש, טמאו את כל השמנים. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, רצו להדליק את המנורה, ובדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, ולא הייתה בו כמות שמן להדליק, אלא ליום אחד בלבד, נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה".
אם כן, שני ניסים התרחשו אז:
האחד – נס הניצחון במלחמה של רבים וחזקים מול מעטים וחלשים.
השני – נס פך השמן.
איזה נס גדול יותר?
כמובן, שנס המלחמה הינו גדול יותר, ומן הסתם עורר רעש והשתאות בעולם כולו: כיצד יתכן שקומץ אנשים רדופים וחלשים ניצחו את יון האימפריה הענקית?
אולם מעניין מאוד, שהגמרא אומרת כי חג החנוכה נקבע דווקא כזכר לנס פך השמן, ולא לנס ניצחון במלחמה. גם החנוכייה שאנו מדליקים בחנוכה בכל לילה באה להזכיר דווקא את נס פך השמן. מדוע?
בנס פך השמן יש סמל ולימוד לדורות הבאים. היוונים בניסיונם לעקור את היהדות מעם ישראל, טימאו את כל השמנים. הם לא שפכו את השמן, כי אם טימאו אותו. שיישאר שמן, אבל טמא. השמן אותיות נשמה. היוונים רצו לטמא את הנשמה היהודית, לא חפצו להשמידה כמו טיטוס, המן הרשע ועוד צוררים אחרים, אלא לטמא אותה בתרבויות לא לנו, ובדעות משובשות של כפירה.
ואכן רבים טעו וסרו מן הדרך הישרה, והתפתו אחר תרבות יון הקלוקלת. השמנים נטמאו, הדעות השתבשו.
אולם מאבק בלתי מתפשר מצד החשמונאים הביא למציאת פך שמן טהור. אותו פך שמן חתום בחותמו של הכהן הגדול ורמז לכל הדורות, רמז שלעולם תישאר נקודה בישראל שהקב"ה מגן עליה שלא יהיה לה שום מגע נכרי. הניצוץ היהודי הזה לא כבה בכל הגלות הקשה והארוכה, במשך אלפי שנים עם ישראל נשאר בקדושתו הנצחית בכל ארצות גלותו בבל ובספרד, באשכנז ובפולין, במרוקו ובתימן – עם ישראל לא התבולל למרות כל הצרות.
כמה הדברים רלוונטיים לדורנו אנו!
אח… אילו היו רואים גדולי ישראל של הדורות הקודמים את הדור שלנו ואת המציאות המצערת כיום של רוב העם היהודי השבוי בידי תרבויות זרות, שאינן שייכות לנו, אינו יודע מה זה "שמע ישראל", ומהי "שבת" – מה גדול היה שברם וצערם.
אולם לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. גם במצב שנטמאו כל השמנים, השתבשו הדעות, ונטמאו הנשמות הטהורות של עם ישראל – גם אז אפשר למצוא את פך השמן הטהור, את הנקודה היהודית המצויה בלבו של כל יהודי פנימה, שלא נכבית ולא נטמאת לעולם. אם רק נשכיל להדליק ולהאיר אותה, הרי שהיא תעלה ותדלק ותהיה לנר תמיד ולשלהבת קודש.
(מתוך ימי החנוכה בהלכה ובאגדה).
חג חנוכה שמח!
הוספת תגובה