מתעוררת בעל כורחי בזמן שהמתבגרים ישנים את שנתם.
הטיול מול הגבעות המופלאות של ראש העין עם הבריזה של הבוקר, מאפשר למחשבות שלי לרוץ אל מחוץ ל"קופסא" בראשי, בה מתקיימת הרמוניה של מילים, יצירה ושלל רעיונות.
הכלב סיים את ענייניו ואני מחפשת לי פינה להשקיף על הנוף ולחפש טיול אטרקטיבי עשיר במים לשבת חמימה עד שרבית, בעיקר בעבור המתבגרים.
מצאתי!
מעיין דולב נשמע מצוין, בעיקר ששמו של בני הבכור מתנוסס לו בשם של המקום(לא מעיין.. אלא דולב !).
אני בוהה במעיין הגדול תוך שאני מדמיינת אותי ואת ילדיי משתכשכים במים, אוכלים אבטיח שמרווה את צימאוננו בצל עצים גדולים הסובבים את המעיין המרהיב ביופיו.
התעוררתי מהחלום לקול צלצול הטלפון."אמא, לא בא לי לצאת לטיול". קול אסרטיבי מהול בעייפות כרונית של מתבגר, נשמע מהקו השני.
החסרתי פעימה. החלום, הדמיון והרצון ירדו לטמיון כמות שעלו במוחי, יחד עם שאר המילים שנותרו לי בקופסא.
הבנתי שעשיתי טעות ועליה אני צריכה לשלם.
לא שולחים קישורים בווטסאפ לשני מתבגרים שכל רצונם הוא לישון, לאכול ולבלות עם חברים, פשוט מנהלים איתם שיח בגובה העיניים(כבר עוברים אותי אבל ניחא…) ומדברים על הטיול. יותר נכון… מוכרים את הטיול.
" יהיה כיף. אני מבטיחה. תראה אזה מעיין מדהים. אנחנו נהיה במים כל הזמן ומדי פעם נאכל אבטיח ומלון. בחזור אקנה לכם ארטיקים שאתם אוהבים ובכלל, נהיה ביחד". אמרתי על גבול התחננתי.
" אמא, נו באמת? אני מת לנוח. תקפיצי אותי למגרש כדורגל היום? קבעתי עם חברים". הוא אמר מבלי להתחשב בעובדה שגם אני פה. שגם אני רוצה קצת לצאת לטייל בשבת. איתם. עם שני המתבגרים שלי שתיכף כבר לא נעשה דברים ביחד.
התיכף הזה הגיע בשבת.העדפתי לא להמתין לתשובה של המתבגרת שהמשיכה בשנתה.כבר ידעתי מה תהיה תשובתה.
הפנמתי שמרגע זה ואילך הם יישארו בבית בשבתות שהם איתי ואני אצא לטייל עם פרטנרים טובים.זכותי ליהנות כמו שזכותם ליהנות משנתם וחוסר מעש משווע…
בינתיים, אני מביטה על המעיין שופע המים אל מול הנוף הפסטורלי ויודעת, שיום אחד אגשים את חלומי.אטבול במים ואקנח באבטיח אדום ומתוק מתחת לאחד העצים עם אנשים שרוצים ונהנים בחברתי.
כתבה: צאלה וייס
הוספת תגובה