עמוד הבית » במחזה קיר זכוכית בבית לסין ההיסטוריה שלנו כעם תמיד נוכחת

במחזה קיר זכוכית בבית לסין ההיסטוריה שלנו כעם תמיד נוכחת

צילום: יוסי צבקר
בתקופה שבה החברה הישראלית ממשיכה להתמודד עם שאלות של זיכרון, זהות ושייכות, ההצגה קיר זכוכית של תיאטרון בית ליסין מצליחה לגעת בעצבים החשופים ביותר של החברה הישראלית ולעשות זאת ברגישות, בהומור ובאנושיות. מדובר בקומדיה דרמטית מאת המחזאי אורן יעקובי, המפגישה על הבמה שלושה דורות של משפחה אחת עם המטען הרגשי שהותירה השואה, ומבקשת לבחון מה קורה כאשר הזיכרון הופך לחלק בלתי נפרד מהזהות המשפחתית.

במרכז העלילה ניצבת חיה, רקדנית ישראלית צעירה שעזבה את ישראל לטובת חיים חדשים בברלין. היא בונה קריירה מצליחה, מנהלת זוגיות ומסתירה הריון, אך מאחורי החזות העצמאית מסתתר נתק עמוק ממשפחתה. שנתיים חלפו מאז שדיברה עם אמה, ויקי, עד שזו מופיעה לפתע בברלין במטרה לממש את צוואתו הלא שגרתית של אביה, ניצול שואה. אל השתיים מצטרף נצח, אחיה של חיה, והמסע המשפחתי הופך במהירות למסע רגשי אל זיכרונות, סודות ופצעים שלא הגלידו.

צילום: יוסי צבקר

>>>להיות מדריך למיניות…

אחד ההישגים הגדולים של ההצגה הוא האופן שבו היא מצליחה לעסוק בנושא  מורכב כמו השואה והטראומה שהותירה מבלי להפוך למלודרמטית. הדמויות אינן רק סמל לדור כזה או אחר; הן בני אדם מורכבים, מצחיקים, פגיעים ולעיתים בלתי נסבלים. דרך חילופי דברים חדים, רגעי הומור מפתיעים וסיטואציות אבסורדיות, המחזה חושף כיצד טראומות עוברות מדור לדור  גם כאשר איש כבר אינו מדבר עליהן.הבימוי מצליח לשמור על קצב דינמי ולהוביל את הקהל בין צחוק להתרגשות כמעט באותה נשימה.ברלין אינה רק תפאורה גיאוגרפית אלא הוויה בפני עצמה, עיר שמסמלת בו זמנית חופש, זיכרון, אשמה ופיוס. הבחירה למקם את העלילה דווקא בגרמניה מעצימה את השאלות שמעלה המחזה: האם ניתן להשתחרר מעבר משפחתי? האם ניתן לסלוח? ומה נשאר מהדור הראשון כשהניצולים עצמם כבר אינם כאן?

צילום: יוסי צבקר

 

המשחק של צוות השחקנים מצויין. הדמויות מצליחות לעורר הזדהות גם כאשר הן טועות, והיחסים ביניהן נבנים בהדרגה באופן אמין ונוגע ללב. במיוחד בולטת דמות האם, אותה מגלמת בכישרון רב השחקנית הנפלאה אורנה רוטברג הנעה בין נוקשות לכאב עמוק, וממחישה כיצד אהבה יכולה לעיתים להסתתר מאחורי שתיקה ממושכת.

קיר זכוכית הוא הרבה יותר מסיפור על שואה או על משפחה. זהו מחזה על המרחקים שאנו יוצרים בינינו לבין האנשים הקרובים לנו ביותר, ועל האפשרות  גם אם מאוחרת  לסדוק את אותו קיר שקוף המפריד בינינו. הוא מזכיר כי לפעמים דווקא הסודות שעוברים בירושה חזקים יותר מהחפצים שאנו יורשים, וכי ריפוי מתחיל ברגע שבו מישהו מעז סוף סוף לדבר. לומר את האמת שלו ולהשמיע את קולו העמוק.

צילום: יוסי צבקר

 

זוהי הצגה רגישה, חכמה ומעוררת מחשבה, שמצליחה לשלב בין כאב לצחוק ובין היסטוריה אישית להיסטוריה לאומית. הקהל יוצא ממנה לא רק מרוגש, אלא מתעוררות בו גם שאלות חשובות על משפחה, זהות והמורשת שאנחנו בוחרים להעביר לדור הבא. בתיאטרון עכשווי חשוב שיעלו מחזות מקוריים מהסוג הזה על מנת שלא יפסיקו להזכיר ולדון בהשפעות ההיסטוריה שלנו כעם על על חיינו כחברה, כאומה וכאינדיבידואלים.

ורד גרנדיר  – יועצת ארגונית ומשפחתית, כותבת תוכן ומגישת הפודקאסט ללטש את היהלום הפנימי

הוספת תגובה

הוספת תגובה