אומרים שכסף מסובב את העולם. בצרפת, מתברר, הוא גם יודע לסובב ראשים, לפרק משפחות ולממן ידידות במחיר של מדינה קטנה. בהקרנת הסרט ״האישה העשירה בעולם״ בסינמטק תל אביב, בבימויו של תיירי קליפה ובכיכובה של איזבל הופר, הסכומים הגדולים באמת הסתתרו דווקא במקומות שבהם הכסף מאבד מערכו: אהבה, תשומת לב והצורך האנושי שיראו אותנו, מעבר למה שאנחנו שווים. וכשהלב מתעורר, אפילו רואה החשבון מאבד שליטה.
המסך נפתח בשחור. פנים מופיעות בזו אחר זו, מדברות ישירות אל המצלמה, כמעט כמו תצלומי פספורט שקיבלו לפתע קול. לרגע נדמה שנקלענו לסרט תיעודי, אולי אפילו לאולם הלא נכון. לפני שהספקנו להבין מי נגד מי, קליפה כבר מעביר אותנו לעולם אחר. את משמעות הקולות נגלה בהמשך. בינתיים, הצרפתים עומדים לפתוח חשבון.
הסרט, שהוצג מחוץ לתחרות בפסטיבל קאן 2025, שואב השראה מפרשת ליליאן בטנקור, יורשת אימפריית הקוסמטיקה לוריאל ויחסיה עם הצלם והאמן פרנסואה מארי בנייה. מה שהחל כקשר יוצא דופן הפך לאחת השערוריות המתוקשרות בצרפת, עם מתנות והטבות בהיקף של קרוב למיליארד אירו, לפי הערכת התביעה, מאבקי ירושה והליכים משפטיים. קליפה לוקח את הפרשה אל מחוזות הקומדיה, מחליף את שמות הדמויות ומעניק לנו הזדמנות להציץ אל חייהם של אנשים המסוגלים לקנות כמעט הכול מלבד שקט משפחתי.
מריאן פארר, בגילומה של הופר, מנהלת את חייה באותה מיומנות שבה מנהלים תאגיד בינלאומי. כל דבר מוקפד, כל מחווה מדודה וכל מערכת יחסים מתנהלת לפי כללים בלתי כתובים. החללים, הבגדים והרהיטים מעניקים לעולמה מראה של מגזין יוקרה. מריאן עצמה, בכחולים האופייניים לה ובאודם מוקפד על שפתיה, מושכת את העין בנוכחות קורנת מול סביבה מאופקת. בתוך כל ההדר הזה נדמה שגם לרגשות נקבע קוד לבוש.
אל תוך הסדר הזה פורץ פייר אלן פנטן, צלם ואיש חברה ראוותני, בגילומו של לורן לאפיט ומביא עמו חוצפה, ספונטניות, הומור וכישרון יוצא דופן לבזבז כסף של אחרים.
פייר אלן אהב את מריאן. גם את הכסף שלה. בניגוד לסובבים אותה, הוא לפחות לא טרח להפריד בין השניים לצורכי נימוס. בעוד כולם הילכו על קצות האצבעות, הוא רקד על השולחן, לעיתים גם על העצבים. החוצפה שלו הייתה מפוארת, החשבון בהתאם. ובכל זאת, מבין כל האנשים שהקפידו לומר למריאן את הדבר הנכון, דווקא הוא העז לומר לה את האמת. גם את זו שפחות נעים לשמוע.
במהלך הצפייה כמעט מצאתי את עצמי בצד של מריאן, נהנית מהאפשרות להרגיש שוב ללא ועדת אישורים משפחתית. הוא בוחן עד כמה רחוק יוכל ללכת והיא, למרבה הזעזוע המשפחתי, נהנית לתת לו לנסות. מריאן צוחקת, מתרגשת ומגלה מחדש את ההנאה בחברת אדם שאינו מתייחס אליה כאל מוסד פיננסי בעל שם פרטי.
מולה, לורן לאפיט חוגג את דמותו בחוסר בושה מרהיב. צבעוני, מניפולטיבי, מצחיק ומרגיז, הוא הופך את הכריזמה למטבע שערכו עולה עם כל חריגה מגבולות הטעם הטוב. לאפיט ממלא את החלל במילים ובתנועות והופר מסתפקת לעיתים במבט קטן כדי לשנות את מאזן הכוחות. הוא מגביר את הקצב, היא מנמיכה את הקול ובפער ביניהם, נולדים הרגעים הקומיים המוצלחים ביותר. מי מנהל את מי? השאלה נותרת פתוחה, וטוב שכך.אלא שהחגיגה מתרחבת וכך גם רשימת המתנות. מה שנראה תחילה כידידות משוחררת מנימוסים מקבל בהדרגה גוון מטריד יותר. פייר אלן כבר מכיר היטב את יתרונותיו של חשבון בנק שאינו שלו. מריאן, מצדה, רחוקה מלהיות דמות שקל לפענח. רגע אחד היא נראית מוקסמת וברגע אחר נדמה שהיא נהנית דווקא מהמבוכה שהיא מעוררת. הצופה, שכבר הספיק לחייך לנוכח התעוזה של השניים, מתחיל לבחון מחדש את טיב העסקה.
באחד הרגעים המרתקים בסרט, פייר אלן מבקש עוד כסף. האזהרה מפני הריבית החריגה כבר נשמעה ומריאן מחייכת. חיוך קטן, כמעט בלתי מורגש, המצליח לבלבל יותר מכל הסכומים שנזרקו לחלל החדר. האם היא נכנעת ללחץ או דווקא נהנית מן העסקה? הופר משאירה את התשובה אצלה.במשפחתה של מריאן, ההתלהבות מפייר אלן צוננת בהרבה. הבת, בגילומה של מרינה פויס, צופה באמה מרעיפה על אדם זר חום ותשומת לב שחסרו ביחסיהן לאורך השנים. הדאגה לאמה מתערבבת בעלבון ישן ובחשש לעתיד ההון המשפחתי. קשה לה להפריד בין הפחד לאבד את אמה לבין הכאב הכרוך בגילוי צדדים באישיותה שמעולם לא זכתה להכיר מקרוב. הבעל, לעומתה, מתקשה להבין את המתרחש אך ממשיך לאהוב את מריאן בדרכו השקטה. אהבה שלא שואלת שאלות היא נאמנות עם עצימת עיניים. סביב שולחן המשפחה מתנהלים לפתע שני מאבקים במקביל: האחד על הכסף, האחר על הזכות להחליט כיצד מריאן תחיה את חייה.
ככל שהרהיטים יקרים יותר, כך נדמה שהשיחות המשפחתיות נעשות זולות יותר. קליפה מכיר היטב את כללי המשחק של הקומדיה הצרפתית. ככל שהשערורייה גדולה יותר, כך הנימוסים מוקפדים יותר. העקיצות נשלפות בחיוך והחשבונות המשפחתיים מתנהלים באלגנטיות שרק הופכת אותם למגוחכים יותר. אלא שדווקא כשהסרט מתקרב אל הכאב שמתחת לשערורייה, קליפה ממהר לחזור אל השמפניה. הוא מצליח להצחיק, לעיתים אפילו להקסים, אך משאיר אותנו עם תחושה שהדמויות שלו ראויות לעוד רגע של אמת.
וככל שהסכסוך מסתבך, גם אותן פנים מן הפתיחה מקבלות משמעות חדשה. העדויות, החשדות והגרסאות הסותרות נשמעים כעת אחרת. אחרי שבילינו במחיצת הדמויות, הזיכרון מתגלה כחומר גמיש במיוחד, בעיקר כשהוא נוגע למשפחה, לכסף ולעלבונות שנצברו במשך שנים. כל אחד בטוח בצדקתו, אך גם לביטחון הזה מתלווה אינטרס.מול הצלם, בתחילת הסרט, הודתה מריאן שאינה יודעת מהי אהבה. לקראת סופו היא כבר מעזה להצהיר עליה. בין שתי האמירות נפרשים רגעים של התרגשות, כעס, פגיעות והנאה מחודשת מהחיים. איזבל הופר מעניקה לכל אלה ביטוי מאופק ומדויק. מבט אחד שלה עשוי להכיל תמימות, פיקחות ושעשוע ולהותיר אותנו תוהים עד כמה מריאן מבינה את המשחק המתנהל סביבה. ואולי היא מבינה הרבה יותר מכפי שכולם מוכנים להאמין.
יוטיוב באדיבות קולנוע חדש
לקראת הסיום חוזרת השאלה שהסרט הקפיד לסבך מן הרגע הראשון. האם פייר אלן ניצל את מריאן, או שמריאן ניצלה היטב את ההזדמנות שפייר אלן הציע לה? אחרי כל העדויות, החשדות והחשבונות, קשה לדעת מי הרוויח יותר.
כולם מיהרו לחשב את המחיר. מריאן, בחוצפתה, העדיפה לבדוק את התמורה.
הוספת תגובה