לונדון, 1938. מלחמת העולם השנייה עומדת על סף התפרצות. סלבדור דאלי, אז אמן צעיר ומבטיח, כיתת את רגליו ונסע אל אחד האנשים שהכי העריץ באותה תקופה, זיגמונד פרויד. פרויד, אז בן 82, נמלט רק שבועות קודם לכן מווינה, לאחר שאוסטריה סופחה לגרמניה הנאצית.
דאלי לא הגיע בידיים ריקות. הוא הביא עמו את ציורו, המטמורפוזה של נרקיסוס, בתקווה להראות לפרויד כיצד הפכו רעיונות פסיכואנליטיים לדימויים חזותיים וכיצד תכנים מודחקים שאינם מקבלים ביטוי במילים יכולים לקבל צורה על הבד. במהלך הפגישה הציג דאלי את הציור בפני פרויד וניסה לעורר את סקרנותו. לאחר מכן הוציא את מחברת הרישומים שלו וניסה שוב ושוב לצייר את הפסיכואנליטיקאי הזקן. פרויד, מצדו, התבונן באמן הנלהב בחשדנות רבה. למרות ניסיונותיו הרבים, נדמה היה כי דאלי התקשה ללכוד על הדף את מלוא עוצמת הרגשות שהמפגש עורר בו. ייתכן שההתרגשות מעצם העמידה מול האדם שהשפיע עליו כל כך הקשתה עליו לבטא ברישום את מה שהרגיש.
״מצד אחד ישב האדם שניסה לתרגם חלומות, פליטות פה ופנטזיות למילים, ומהצד השני ישב זה שניסה להפוך אותם לתמונות שניתן לראות ולחוות.״
כעבור זמן קצר הסתיימה הפגישה, דאלי ופרויד נפרדו לדרכם. הם לא נפגשו בשנית, וכשנה וחודשיים לאחר מכן נפטר פרויד בלונדון. ייתכן שהמפגש בין השניים היה מעט מאכזב ממה שהיה אצל דאלי בראשו לאורך השנים, במיוחד לנוכח העובדה שפרויד תיאר אותו לאחר הפגישה כ״פנאט״, אבל מבחינה תרבותית הוא סימל רגע היסטורי: הפסיכולוגיה והאמנות נפגשו זו מול זו. מצד אחד ישב האדם שניסה לתרגם חלומות, פליטות פה ופנטזיות למילים, ומהצד השני ישב זה שניסה להפוך אותם לתמונות שניתן לראות ולחוות. באותן שנים הלכו והתהדקו יחסי הגומלין בין הפסיכולוגיה לעולם האמנות. אמנים השתמשו ביצירה כדי לתת צורה לתכנים נפשיים שקשה לבטא במילים, ואילו הפסיכולוגיה החלה לראות באמנות דרך להבין ולעבד את עולמו הפנימי הייחודי של האדם. כדי להבין כיצד נוצר החיבור הזה, צריך לחזור כמה עשורים לאחור.
בשנת 1900 הושקה מצלמת ה־ Brownie של קודאק. היא הייתה זולה, פשוטה לתפעול ונגישה יותר מרוב המצלמות שהיו באותה התקופה. לפתע, בלחיצת כפתור, היה אפשר לתעד כל רגע ולנצור אותו כזיכרון, פעולה שלאמנים לקח לעיתים חודשים כדי לבצע. השינוי הזה הציב בפני עולם האמנות שאלה גדולה: אם המצלמה מסוגלת לתעד את המציאות במהירות ובדיוק, איזה תפקיד נשאר לציור?
אחת התשובות טמנה בתוכה את הרעיון שהאמנות אינה חייבת להסתפק עוד בתיאור העולם החיצוני. האמנות יכולה לשמש גם ביטוי לאופן שבו האדם חווה את המציאות הסובייקטיבית שלו: את החלומות, הפחדים והזיכרונות שמעצבים את עולמו הפנימי.אצל דאלי קיבלה החוויה הזו ביטוי דרך עולם החלומות. הוא ניסה לצייר תכנים שלא תמיד היו נגישים לו במודע, אך הופיעו בחלומותיו. כך, למשל, בציור ״התמדתו של הזיכרון”, השעונים הנמסים מעניקים צורה חזותית לחוויה שבה הזמן, שבמציאות נתפס כאלמנט יציב ומסודר, מאבד את צורתו והופך למעוות ובלתי יציב. בדרך זו הפך דאלי את ההיגיון המשונה של החלום לדימוי שאפשר לחוות בזמן ערות.
עם השנים מצא העולם הפנימי ביטוי גם בצורות אמנות אחרות. ג׳קסון פולוק, שהתמודד לאורך חייו עם אלכוהוליזם ועם מצוקות נפשיות רבות, השתמש ביצירה כדרך לתת ביטוי לקושי הנפשי שחווה. הוא הניח את הבד על הרצפה, נע סביבו, התיז וטפטף עליו צבע. בדרך זו הצליח לבטא את התחושות הקשות שחווה ויצר את העבודות המזוהות עמו עד היום.
איוי קוסמה, לעומתו, השתמשה בחזרות אינסופיות של נקודות כדי להמחיש את ההזיות החזותיות שליוו אותה לאורך חייה. הדימויים הפנימיים שלה לא נשארו רק בתוכה, אלא הפכו לציורים שהצופה יכול להיכנס אליהם ולחוות אותם בעצמו.דאלי, פולוק וקוסמה השתייכו אמנם לתקופות ולזרמים שונים, ולא כולם הושפעו מפרויד באותה מידה. אם זאת, אצל שלושתם שימשה היצירה דרך לבטא חוויה פנימית עוצמתית שלא תמיד ניתן להסביר במילים. עם השנים התברר שהיכולת הזו אינה שמורה רק לאמנים. מתוך החיבור שבין נפש ליצירה התפתחה הדיסציפלינה הטיפולית שנקראת ״טיפול באמנות״.
התחום מתבסס על הרעיון שלא תמיד קל לבטא במילים את מה שאנחנו מרגישים. לעיתים החוויה הנפשית מופיעה כתחושה עוצמתית ומבלבלת, שקשה להסביר או לדעת כיצד להתמודד איתה. במקרים כאלה, היצירה יכולה להעניק לאותה חוויה צורה מוחשית שאפשר להתבונן בה ולעבד אותה.
״ילד שמתקשה לתאר פחד יכול לצייר אותו; אדם שחווה טראומה יכול לתת צורה לתחושה מפורקת; ומטופל שאינו יודע להסביר את הבדידות שלו יכול להניח אותה על הדף.״
בתוך מערכת יחסים טיפולית המטופל יכול לצייר, לפסל, לגזור או להדביק, ולאחר מכן להתבונן יחד עם המטפל בתוצר ולהבין אילו תחושות ורגשות קיבלו בו ביטוי. ילד שמתקשה לתאר פחד יכול לצייר אותו; אדם שחווה טראומה יכול לתת צורה לתחושה מפורקת; ומטופל שאינו יודע להסביר את הבדידות שלו יכול להניח אותה על הדף. כל אלה מאפשרים להתבונן בחוויה מבחוץ ובהדרגה להתחיל לדבר עליה.
בסופו של דבר, לא צריך להיות דאלי או פולוק כדי להשתמש ביצירה כדרך לבטא את הקושי שהנפש חווה, וגם לא צריך להיות זיגמונד פרויד כדי לצלול עמוק אל תוך נפש האדם. אפשר פשוט לבחור בדרך בריאה שמעניקה מקום למה שמתרחש בתוכנו. לפעמים כתיבה, צילום, ציור או ריקוד יכולים לאפשר לנו לעבד את הקושי שאנו חווים, במקום לשמור אותו בבטן ללא ביטוי.
לעיתים, דווקא הביטוי היצירתי הוא הדרך להבין את מה שמתרחש בתוכנו, עוד לפני שאנו יודעים כיצד לבטא אותו במילים.
אריאל גילה | M.Aפסיכולוגיה קלינית
ArielGila.com | 052-5859116
הוספת תגובה