ואולי דווקא משום כך הסוכה מצליחה לספר לנו משהו עמוק כל כך על החיים עצמם. כי גם החיים, למרות כל המאמצים שלנו לסדר אותם בקווים ישרים, כמעט אף פעם אינם רבועים. אנחנו אוהבים קביעות. היא מרגיעה אותנו. אנחנו רוצים לדעת איפה נגור, עם מי נחיה, במה נעבוד, כמה נרוויח, מי יישאר לצידנו ואיך ייראה העתיד. אנחנו בונים לעצמנו תוכניות, חוזים, לוחות זמנים, חסכונות, מערכות יחסים והרגלים. אנחנו מסמנים גבולות ומקימים קירות, ולא פעם מספרים לעצמנו שאם רק נבנה הכול מספיק טוב נהיה מוגנים.
אבל אז מגיעים החיים
אהבה מגיעה ודועכת. ילד גדל ועוזב את הבית. קריירה שהגדירה אותנו במשך שנים כבר אינה מתאימה לנו. חברות מסתיימת. מערכת יחסים משנה את פניה. חלום ישן מפנה את מקומו לחלום אחר. לפעמים אנחנו בוחרים לעזוב ולפעמים המציאות היא זו שמזיזה אותנו ממקומנו. ואז אנחנו מגלים אמת שלא תמיד נעים לפגוש והיא ששום קיר חיצוני אינו יכול להבטיח לנו שהחיים יישארו כפי שהם. אולי זו הסיבה שסוכות הוא חג כל כך אימוני בעיניי. הוא מזמין אותנו להתאמן בארעיות. לא לפחד ממנה, לא להילחם בה, אלא להסכים לרגע לשבת בתוכה.
היהודי הנודד. הסיפור היהודי כולו כרוך בתנועה. יציאה, מסע, גלות, חזרה, נדודים, בנייה מחדש. במשך דורות ארוכים יהודים נאלצו לעזוב בתים, ערים וארצות ולקחת איתם את מה שאי אפשר לארוז במזוודה, זיכרון, שפה, אמונה, מסורת, משפחה, סיפורים, שירים וטעמים.אולי משום כך למדנו לאורך הדורות שבית הוא הרבה יותר מכתובת. אפשר לאבד מקום ועדיין לשאת בתוכנו שייכות. אפשר לעבור ארץ ולהמשיך לזכור מאין באנו. אפשר לפרק בית ולגלות שלא התפרקנו יחד איתו. ויש במשפט הזה משהו שאני רוצה לקחת הרבה מעבר לסוכות: לפעמים הבית משתנה כדי שאנחנו נוכל להשתנות.
כי גם בחיים האישיים שלנו אנחנו נודדים. לא תמיד בין ארצות, אלא בין גרסאות של עצמנו. אנחנו נודדים מהילד/ה שהיינו אל האיש/ה שאנחנו. מההורה שחשבנו שנהיה אל ההורה שאנחנו מצליחים להיות. מהזוגיות שדמיינו אל זו שנוצרה בפועל. מהמקצוע שבחרנו פעם אל השליחות שמתגלה לנו מאוחר יותר. אנחנו נפרדים שוב ושוב ממי שהיינו כדי לפנות מקום למי שאנחנו עדיין יכולים להיות.ולא כל נדידה היא אובדן. לפעמים נדידה היא צמיחה. לא כל קיר הוא ביטחון. בעולם האימון אנחנו מדברים הרבה על אזור הנוחות. אבל אולי נכון לדבר גם על “קירות הנוחות”. אותם דברים שאנחנו מחזיקים בהם לא מפני שהם טובים לנו, אלא מפני שהם מוכרים לנו.
אנחנו נשארים לעיתים במקומות שכבר קטנים עלינו רק משום שאנחנו יודעים כיצד להתנהל בתוכם. ממשיכים להחזיק בתפקיד, בהרגל, בקשר או בתפיסה שכבר אינם משרתים אותנו כי הלא מוכר מפחיד יותר מהלא מתאים. והסוכה באה ומערערת את המשוואה. היא אומרת לנו שקיר אינו בהכרח ביטחון, ופתיחות אינה בהכרח סכנה.לפעמים דווקא כשאנחנו מסכימים להסיר לרגע את התקרה הקבועה, אנחנו מצליחים לראות שמיים. כמה יפה שבסוכה אנחנו אמורים להיות מוגנים, אבל לא מנותקים. יש בה דפנות, אך הן אינן הופכות אותה למבצר. יש בה גג, אבל מבעד לסכך עדיין אפשר לחוש את העולם שבחוץ.אולי כך גם נכון לבנות את הבית הפנימי שלנו: עם גבולות, אבל לא עם חומות. עם שורשים, אבל גם עם כנפיים. עם יציבות, אבל בלי להפוך את הקביעות לתנאי לאושר.
ומה אנחנו לוקחים איתנו?
חג הסוכות יכול להיות הזדמנות נפלאה לשאול את עצמנו שאלות אחרות.
אם הייתי צריכה לעזוב לרגע את “הבית” המוכר של חיי מה הייתי לוקחת איתי?
איזה חלק בי אינו תלוי בכתובת, במעמד, בזוגיות או בתפקיד?
אילו ערכים הולכים איתי לכל מקום?
מי האנשים שהם עבורי בית?
איזה חלום הייתי רוצה לקחת איתי אל השנה החדשה?
ואולי השאלה החשובה מכולן היא איזה קיר בחיי הגיע הזמן להפסיק לתחזק? כי יש קירות שמגנים עלינו, ויש קירות שמסתירים מאיתנו את השמיים. יש בתים שאנחנו צריכים להילחם כדי לשמור עליהם, ויש בתים שאנחנו צריכים לאזור אומץ כדי לצאת מהם. ויש תקופות בחיים שבהן עדיין אין לנו בית חדש. יש רק מרחב ביניים. סוכה. מקום זמני בין מה שהיה לבין מה שעוד לא נבנה.דווקא בתקופות האלה אנחנו נדרשים לחוסן עמוק במיוחד. חוסן אינו היכולת להבטיח ששום דבר לא ישתנה. להפך. חוסן הוא היכולת לדעת שגם אם משהו ישתנה נמצא בתוכנו את המשאבים להתמודד, לבחור, ליצור ולבנות מחדש.
הבית שאנחנו נושאים בתוכנו.
אולי בבגרות מגיע הרגע שבו אנחנו מבינים שהבית החשוב ביותר שלנו אינו עשוי מבטון. הוא עשוי מערכים. מאנשים שאנחנו אוהבים. מהיכולת להשמיע את הקול שלנו. מהידיעה מי אנחנו גם כשאף אחד אחר אינו מגדיר אותנו.מהיכולת לקום אחרי אובדן, להמציא את עצמנו מחדש, לפתוח דלת גם אחרי שדלת אחרת נסגרה. בית פנימי אינו מבטיח שלא יהיו סערות. הוא רק מעניק לנו מקום לחזור אליו כשהן מגיעות.
וזו אולי המתנה הגדולה של הסוכה.
פעם בשנה היא מזכירה לנו שהארעי אינו בהכרח פחות משמעותי מהקבוע. שלפעמים דווקא מה שלא נועד להישאר לנצח מלמד אותנו את השיעורים שנשארים איתנו לכל החיים. אנשים מגיעים לתקופה ומשאירים חותם. מקומות עבודה מסתיימים ומעניקים לנו כלים. מערכות יחסים משתנות ומלמדות אותנו משהו על עצמנו. תקופות חולפות, ילדים גדלים, הגוף משתנה, חלומות מקבלים צורה אחרת.
לא הכול אמור להישאר. אבל מכל דבר אפשר לבחור מה לקחת איתנו הלאה. אז בחג הזה, כשנשב מתחת לסכך ונביט לרגע למעלה, אולי נרשה לעצמנו לא לדעת הכול. לא להחזיק הכול. לא לנסות להפוך כל דבר בחיינו לקבוע. נשאל את עצמנו לא רק “איפה הבית שלי?”, אלא גם: מה הופך מקום לבית עבורי?ואולי נגלה שבית אמיתי אינו המקום שבו שום דבר לעולם אינו משתנה. בית הוא המקום הפנימי שמאפשר לנו להשתנות מבלי לאבד את עצמנו.כי כולנו, במידה מסוימת, היהודי הנודד. נודדים בין תקופות, בין אנשים, בין חלומות, בין הצלחות לאכזבות, בין מי שהיינו לבין מי שאנחנו מבקשים להיות.והחוכמה איננה למצוא מקום שבו לעולם לא נצטרך לזוז. החוכמה היא לבנות בתוכנו בית שיודע ללכת איתנו.
בית עם שורשים עמוקים מספיק כדי לדעת מאין באנו, ועם פתחים רחבים מספיק כדי לראות לאן עוד אפשר לצמוח. וחג הסוכות מזכיר לנו, בשקט ובפשטות, שלפעמים צריך לצאת לרגע מהבית הקבוע, לשבת בבית שאינו רבוע, להביט דרך הסכך אל השמיים כדי להיזכר שהבית האמיתי ביותר הוא זה שאנחנו בונים בתוכנו.
ורד גרנדיר – יועצת ארגונית ,משפחתית ומגישת הפודקאסט ללטש את היהלום.
הוספת תגובה