שייקספיר ייחס ליוליוס קיסר את האמירה למארק אנטוני בדבר חרדתו של קיסר מאנשים רזים – “”הייתי רוצה שסביבי יהיו אנשים שמנים; אנשים מבריקי-ראש וישנים טוב בלילה. לקסיוס ההוא יש מבט כחוש ורעב; הוא חושב יותר מדי: אנשים כאלה הם מסוכנים”. [בתרגום אברהם עוז”]. יש לעתים משהו עגום באנשים רזים. הם נדרשים לשרוד ובעולם שבו מזון תמיד היה במחסור, אנשים רזים נחשבו לבעלי סיכויים נמוכים יותר לעמוד בתלאות החיים. היום, בעולם השפע, היוצרות התהפכו, אנשים המבקשים לשדר הצלחה, תמיד ביקשו לסגל לעצמם את המראה השדוף.
מי שאוהב חיים ולא מחשבן לעצמו אודות משקלו מביט באנשים הרזים במדה של רחמים – הכל אסור להם; ואילו אנשים שמנים, אוהבים את החיים ואת עצמם. אעיד על עצמי, כי הייתי תמיד ילד רזה, אפילו כחוש. אין לי תסביכים גם כשיוצאת לי הבטן, זה לא מעסיק אותי ולא מייסר אותי. אבל אני כנראה שונה ואחר. ביום הולדתה ה-39 מתבקשת הילה שניידר למנות שלושה חלומות. היא רוצה להיות רזה, להרצות בחו”ל בעברית ולהחליף את המקלחת בביתה למקלחת גדולה ונוחה יותר. שלוש משאלות, ובשתיים מהן לפחות הגוף נוכח. אפילו המקלחת, אותו מרחב פרטי שבו אדם נמצא לבדו, מזכירה לה בכל יום את מידותיה. על גב החשבון בבית הקפה היא חותמת לחברתה: “בעוד שנה אני אחרי”.
הרגע הזה, הפותח את ספרה החדש של שניידר “על שמנמנוּת” מכיל בתוכו את הסתירה שתלווה את הספר כולו. מצד אחד עומדת אישה פלפלית, הישגית, מצטיינת, יועצת ארגונית ומרצה המלמדת אחרים להציב מטרות ולחולל שינוי. מן העבר האחר עומדת אותה אישה מול משימה אחת שאינה מצליחה להשלים, ובגללה היא מגדירה את עצמה “כישלון חרוץ”.
זה אינו כישלון שולי בעיניה. המשקל צובע את כל שאר מרכיבי הזהות. שני תארים סשסיימה בהצטיינות, קריירה, זוגיות, אימהות וכישרון שאינם מצליחים להשתיק את הקול האומר שאם לא הצליחה להיות רזה, כנראה לא הצליחה באמת. שניידר כותבת בגוף ראשון ובישירות, לעיתים בכאב ולעיתים בהומור עצמי. ב-53 פרקים קצרים היא בונה מעין יומן מסע הנע בין הילדות, שנות הדיאטות, המשבר שהוביל לעלייה חדה במשקל, ההחלטה לעבור ניתוח בריאטרי והחיים שאחריו. לצדו של הסיפור האישי משולבים בספר מחקרים ופרקי מידע על השמנה, דימוי גוף, אכילה רגשית, הפרעות קשב והתהליך הבריאטרי.
אבל כוחו של הספר אינו נמצא דווקא במספרים או בהסברים הרפואיים, אלא בפרטים הקטנים. הכיסא שאינו מתאים. תא המדידה שאין רצון להיכנס אליו. הבגד שאיש אינו יכול לקנות לה במתנה. הקושי להתכופף ולקשור שרוכים. התחתונים שנקנו במידה גדולה מדי לאחר הירידה, מפני שהמוח עדיין לא התעדכן. אלה הרגעים שבהם “השמנה” מפסיקה להיות מושג רפואי או נושא לוויכוח ציבורי והופכת לחוויית חיים.
נקודת השבר בסיפורה של שניידר מתרחשת כאשר בנה הבכור, שהיה בן שנה, מאובחן עם גידול במוח ביום שבו נולד בנה השני. במשך תקופה ארוכה היא מתפקדת כאילו הייתה מנכ”לית של אירוע חירום משפחתי. רק כאשר מתברר שהגידול אינו סרטני והאיום מתרחק, היא קורסת. בתוך ארבע שנים היא עולה 60 קילוגרמים ומגיעה למשקל של 137 קילוגרמים.
התיאור הזה מערער את הסיפור הפשוט שאנחנו אוהבים לספר על אנשים שמנים. הם אינם בהכרח אנשים ש”לא לקחו את עצמם בידיים”. לעיתים הם דווקא החזיקו יותר מדי דברים בידיים, עד שלא נשארה להם יד פנויה להחזיק את עצמם. במקרה של שניידר, האוכל אינו רק חולשה או פיתוי, אלא מקום של נחמה, של שליטה ושל הישרדות רגשית. גם הניתוח הבריאטרי אינו מוצג בספר כפתרון פלאי. שניידר חוששת ממנו, מתחילה את התהליך ונסוגה, שבה אליו ולבסוף מתנתחת. לאחר מכן היא מגלה שהניתוח שינה את הקיבה, אך לא מחק את ההרגלים, הזיכרונות והקול הפנימי. הגוף יורד במשקל מהר יותר מכפי שהתודעה מסוגלת להשתנות.
זהו אחד הרעיונות המעניינים בספר: אין באמת קו חד המפריד בין “לפני” ל”אחרי”. גם לאחר הירידה שניידר ממשיכה להרגיש גדולה מכפי שהיא, לקנות מידות שאינן מתאימות לה ולשמוע בעיקר את מה שעדיין לא השיגה. תמונת ה”אחרי” אולי מספקת את הרשתות החברתיות, אבל החיים עצמם מורכבים מתהליך ארוך, מעגלי ולעיתים מתסכל.
השינוי הגופני חושף גם שינוי חברתי. לאחר ששניידר משילה עשרות קילוגרמים, אנשים מתחילים להגיב אליה אחרת. הם רואים אותה יותר, מחמיאים לה יותר ופותחים בפניה דלתות. גם היקף עבודתה גדל. היא אותה אישה, בעלת אותם תארים, אותו ניסיון ואותה כריזמה, אך האריזה השתנתה, והחברה ממהרת לייחס לאריזה החדשה ערך מקצועי ואישי גבוה יותר. כאן הופך “על שמנמנוּת” מממואר פרטי מגובה מחקרית לספר חברתי. שניידר, המתמחה בשפת גוף ובניהול רושם, מפנה את המבט אל המתבוננים. היא בוחנת כיצד תכונה גופנית אחת גורמת לנו להסיק מסקנות על משמעת, כוח רצון, חריצות, סמכות ואפילו מוסריות. נדמה שהחברה אינה מסתפקת בהעדפה אסתטית לרזון. היא מתייחסת אליו כאילו היה הישג המעיד על אופיו של האדם.
הספר אינו מבקש לטעון שכל משקל בריא באותה מידה או להתעלם מן הקשיים הגופניים שחוותה המחברת. שניידר עצמה מתארת בכנות את הכאב ואת המגבלות שהובילו אותה לבחור בניתוח. עם זאת, היא מסרבת לקבל את ההנחה שאדם צריך לשנוא את עצמו כדי להשתנות. להפך. לדבריה, דווקא התמיכה שקיבלה מבן זוגה, שאהב אותה ולא פיקח על גופה, אפשרה לה לפעול מתוך דאגה עצמית ולא מתוך בושה. “על שמנמנוּת” אינו ספר דיאטה, אף שיש בו מידע רב למי ששוקלים הליך בריאטרי. הוא גם אינו מניפסט פשוט של קבלה עצמית. זהו ספר על המתח שבין קבלה לשינוי, בין בריאות לנראות ובין האופן שבו אדם תופס את עצמו לבין האופן שבו החברה מסמנת אותו.
ההישג המשמעותי של שניידר הוא שהיא אינה מציעה סוף נקי. אין רגע שבו כל הבעיות נפתרות עם הירידה במשקל. הגוף אמנם נעשה קל יותר, אך הסיפור שהוא נושא אינו נעלם. את הסיפור הזה צריך להמשיך לפרש, לפרק ולכתוב מחדש.אולי משום כך שם הספר מדויק כל כך. “על שמנמנוּת” אינו רק ספר על מצב גופני, אלא על תודעה, זהות ושפה. הוא מזמין אותנו לשאול לא רק מדוע אנשים משמינים או כיצד הם מרזים, אלא מדוע אנחנו מרשים לעצמנו לדעת עליהם הכול עוד לפני שאמרו מילה.
בקיצור – אחד הספרים המרתקים, המשעשעים, ומעוררי המחשבה שקראתי לאחרונה.
הספר על שמנמנוּת נמצא כעת בקמפיין מימון המונים בהדסטארט, לקראת הוצאתו לאור. אפשר לתמוך בפרויקט ולרכוש עותק מוקדם באמצעות הקמפיין.
לפרטים ולתמיכה: https://headstart.co.il/project/90545
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות’, כותב ומגיש סדרות הפודקאסט “משפט חוזר” ו”ישראל הראשונה” בתאגיד השידור “כאן”, ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
ניתן להאזין לפודקאסטים של אורון שוורץ, ב”כאן הסכתים” בקישוריות:
“ישראל הראשונה”: https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-776284
“משפט חוזר”: https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222
הוספת תגובה