גם הבחירה המוזיקלית לוותה את הרעיון הזה במדויק. לאורך התצוגה נשמעו שירים עבריים ישנים וענוגים, חלקם מהשנים הראשונות של המדינה צלילים שהתכתבו בעדינות עם הבגדים עצמם. בדיוק כפי שהחומרים הישנים לא נזנחו אלא קיבלו חיים חדשים, כך גם המוזיקה לא ניסתה להימחק או להסתתר: ההיסטוריה של הבגד לא נשכחה, אלא זכתה לתיקון שמחבר אותה להווה. הישן והחדש לא התנגשו, הם ליוו זה את זה.
התצוגה, שנוצרה בשיתוף פעולה עם מוז”א, היא תוצר של הקורס “אופנה וקיימות” בהנחיית מעצב האופנה דוד וקסלר, ולפי דבריו מדובר בפרויקט שנמשך כבר שלוש שנים. הפריטים שהוצגו – שעיצבו סטודנטיות וסטודנטים בשנה ב’ בחוג, לא היו חדשים במובן הרגיל של המילה. הם נוצרו מתוך חומרים שכבר היו בשימוש, שננטשו או נזנחו, ושכבר נושאים בתוכם היסטוריה משלהם. הסטודנטים לקחו את החומר הזה והפכו אותו לנקודת המוצא לעיצוב: תפר חדש שנפגש עם בד ישן, חיבור לא צפוי בין העבר להווה, השלמה שמאפשרת לחומר להפוך למשהו אחר לגמרי ממה שהיה. הגישה הזו, המוכרת בשם Material First, הופכת את הסדר המקובל: לא הרעיון הוא שמכתיב איזה חומר לחפש, אלא החומר הקיים הוא שמכתיב את הרעיון.
רחל גץ סלומון, ראש החוג לעיצוב אופנה באוניברסיטת חיפה ואוצרת התערוכה, ניסחה את המתח שעומד בבסיס הפרויקט בצורה חדה: “אופנה מבוססת על התשוקה למשהו חדש, הוא תמיד מבטיח הבטחה, בעוד שהישן נתפס פעמים רבות כמי שאיבד את ערכו.” בדיוק כאן, לדבריה, טמון האתגר של התצוגה: להראות שאפשר לצמצם ולחסוך בחומר, ועדיין ליצור בגד יפהפה, לא פשרה אסתטית לטובת אג’נדה סביבתית, אלא הוכחה לכך שהצמצום עצמו יכול להיות מקור ליופי. ובניסוח רחב יותר, המתייחס לשני המהלכים שהיא מציגה במוז”א: “מה אנחנו עושים עם מה שכבר קיים, חומר, ידע ומסורת. ב’תיקון לבן’ החומר המשומש הופך לנקודת מוצא לעיצוב חדש… דווקא המפגש בין יד, חומר וטכנולוגיה הוא המקום שבו יכולה להיווצר אופנה חדשה, אחראית ורלוונטית לזמן שבו אנחנו חיים.”
התצוגה בבוסתן, שנצפתה בשעת בין ערביים באור הרך של השקיעה ולצלילי המוזיקה העברית הישנה, הרגישה כמו הזמנה, לא רק להתבונן בבגדים, אלא לחשוב מחדש על מה שאנחנו מגדירים כ”ישן” וכ”חדש”, ועל האפשרות לשמר את מה שכבר קיים במקום לחפש תמיד את הדבר הבא.
מהבוסתן הפתוח, המסלול המשיך פנימה אל גלריית המגדל, שם נפתחו לקהל שתי התערוכות שהשלימו את התמונה. “תיקון לבן” הציגה, בתוך חלל התצוגה, את אותם פריטים שנראו קודם על גופם החי של הדוגמניות הפעם באפשרות להתבונן מקרוב בתפרים, בטלאים, בסימני התיקון שלא הוסתרו אלא הוצגו בגאווה כחלק מהעיצוב.
בסמוך, תערוכת החממה Craft x Tech, באוצרות ד”ר רחל גץ סלומון ותמרה אפרת, הציעה זווית משלימה לאותה שאלה בדיוק, מה עושים עם מה שכבר קיים, הפעם לא רק עם חומר אלא גם עם ידע ומסורת. כאן נפגשו לצד הבגדים עבודות שמערבבות במופגן שני עולמות שרגילים להציב זה מול זה: מלאכת יד ותהליך תעשייתי מתקדם. תפירה, רקמה, אריגה וקיפול לצד הדפסת תלת־ממד, סריקה דיגיטלית וזרוע רובוטית. התוצאה הייתה לא התנגשות אלא שיחה: חומר שעבר עיבוד ממוחשב אבל עדיין נושא בתוכו את סימני היד, קו תפר שנראה אנושי לגמרי ולצדו משטח שנוצר בטכנולוגיה שלא הייתה קיימת לפני עשור. הטכנולוגיה, כך הבהירו האוצרות, לא הוצגה כתחליף ליד האנושית אלא ככלי נוסף בארגז הכלים של המעצב.
וזה בדיוק הרעיון שימשיך בקרוב לקומת המצפה של גלריית המגדל, שם תיפתח “עובדים סביב השולחן” חממת המרצים של שנקר, באוצרות הילה שאלתיאלי ומיכל פאוזנר, שתהפוך את חלל התצוגה לסטודיו פתוח ממש: לא תוצרים מוגמרים על קיר, אלא תהליך יצירה חי, עם כל ההיסוסים והשינויים שבדרך כלל נשארים מאחורי דלת סגורה.
שתי התערוכות, “תיקון לבן” ו-Craft x Tech, ייפתחו לקהל הרחב ביום שישי, 25.9.26, ותוצגנה במוז”א עד ל-22.12.26.
הוספת תגובה