העולם האמיתי

כך בדיוק גדלתי – בת בכורה ממושמעת, מנומסת, תלמידה טובה, ממש 'לפי הספר'. מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי להיות עורכת דין. בזמנו לא ממש הבנתי במה מדובר, אבל די היה בסדרה שכיכבה באותה תקופה בטלוויזיה, בשנות ה-80, 'פרקליטי אל איי', כדי שאדמיין איך חיים את החלום: קמים בבוקר למשרה נחשקת במשרד גדול ויוקרתי, לובשים חליפת מעצבים, צועדים בנחישות בנעלי עקב גבוהים ודקיקים לתוך אולם בית משפט גדול ומהודר ולוחמים בחירוף נפש. נואמים נאומים דגולים ומשני חיים מול שופט שנפעם לשמע טענותייך הגאוניות, וברור שהצדק והשכל תמיד מנצחים.

כפי שנהוג לומר, חלום לחוד ומציאות לחוד.

לימים, לאחר שכבר בשנה השלישית ללימודי משפטים, עוד בהיותי סטודנטית, התקבלתי למשרד עורכי דין גדול ומוביל שעסק בתחום הנזיקין, הבנתי איך באמת ה'חלום' נראה מבפנים: הבוקר מתחיל ממש אבל ממש מוקדם, כשכולם נפלטים מהמעלית אל קומת המתמחים, מתיישבים ליד שולחנות קטנים עמוסי תיקים וערימות ניירת מגובבות בכל מקום. רעש, המולה, לחץ. בהמשך, מתלווים ברי-המזל לשותפים למשך היום לדיונים בביהמ"ש ולפגישות עם הלקוחות הגדולים. הרבה זוהר אין שם גם לא תמיד צדק, ובעיניי, הכול נראה שם בעיקר אפור, מתיש, שוחק ותחרותי.

זמן לא רב לאחר סיום לימודי המשפטים וההסמכה לתואר עורכת דין, התקבלתי להיות שותפה באותו משרד יוקרתי. בהיותי בחורה צעירה, הדבר החמיא מאוד לאגו ולחשבון הבנק שלי. כך התגלגלתי שנים, באותה שיגרה מסודרת 'בטוחה' אבל אפורה מאוד ולא מספקת. עד שגיליתי את העולם האחר, 'העולם האמיתי' כמו שאני קוראת לו – עולם דיני המשפחה. התגלגלתי אליו ממש במקרה, דרך גישורים שהשתתפתי בהם וגם דרך כאלה שניהלתי בעצמי. כך מצאתי עצמי נחשפת לעולם עוצר נשימה, דינמי, רגיש וחכם.

לטעמי, אין דבר מאתגר יותר, חשוב ובעל ערך יותר מלסייע לאנשים שנקלעו לקושי בתחום הזה. ללוות אותם בתקופה הקשה ביותר, המפחידה, המטלטלת, שבה לתחושתם כל עולמם קורס ועומד להשתנות. כל מה שסימל עבורם בית, ביטחון ומשענת מתמוטט. לקחת אותם יד ביד, לעבר מסע אחר ולהוביל אותם ליום שאחרי, להתאוששות, לצמיחה, לאהבה חדשה ולשפע של ביטחון עצמי.

אם בעבר היו שואלים אותי אם יש סיכוי שאתמחה בתחום של דיני המשפחה, בוודאי היו מתכרכמות פניי בזעזוע ובקול רווי סלידה הייתי מצהירה שאין מצב! הרי מדובר בתחום כל כך רגיש, כואב, רווי יצרים, אגו וקרבות קשים.

אז כן, החיים מנווטים אותנו לכל מיני כיוונים ואני את שלי מצאתי. למדתי שעם יחס אישי צמוד, תבונת הראש והלב אפשר להציל נפשות. ניתן להוביל אנשים מהמקום הנמוך ביותר והפגיע בחייהם, לצמיחה, לגדילה ולעתיד מאושר ומדויק יותר עבורם ועבור ילדיהם.

מסע החיים המורכב של כל אחד מאיתנו יכול להיות סיזיפי מאוד, מאתגר, ובעיקר בודד. למסע הזה אנחנו מצרפים בדרך כלל, בשלב כזה או אחר, בן זוג ואז מצפים שיישא אף הוא בחלק מהנטל, מהמטען של המסע. רק שלעיתים, אנו שוכחים שהמסע הוא שלנו, לא שלו. נכון, יש לנו גם מסע משותף אבל הוא נוסף, לא במקום המסע הפרטי שלנו.

אני מאמינה שהעולם בנוי בצורה מדוקדקת, שהיקום המופלא הזה מדויק ורוצה את הטוב ביותר עבור כולנו – ולא משנה אם אתה אדם דתי, מאמין, רוחני או פרגמטי מאוד. מאמינה שיש מישהו או משהו מעלינו שגדול מאיתנו – רואה הכול, מכוון, מסנן ונותן לנו בדיוק את מה שמגיע לנו. אפשר לקרוא לזה אלוהים, קארמה, אנרגיה, ממש לא משנה, הרעיון הוא שיש יד מכוונת שרוצה בטובתנו ומפיחה בנו תקווה.

תעשה טוב תקבל טוב. תתאמץ, תנסה, תפעל, תלמד מטעויות, תשתדל– תתוגמל.

מהמקום הזה התפתחה האמונה שלי באשר למערכות יחסים. אמונה שנבנתה משנים רבות של התוודעות לחייהם של מאות זוגות, משפחות, בני אדם ומעורבות ביחסיהם. אמונה שמערכות יחסים, כולן, לא משנה מה אורכן או מה טיבן, קצרות וחולפות ביעף או ארוכות יותר או נשארות איתנו לנצח – באות ללמד אותנו משהו על עצמנו. כל נטייה שלנו לנסות להאשים את השני, לשנות אותו, לתקן אותו, לכעוס עליו – זו טעות, טעות מרה ומיותרת.

קודם אנחנו. השיעור הוא עלינו. שיעור בהתמודדות מול הפחדים שלנו, מול הסיפורים הפנימיים שלנו, שיעור בהשתנות ובגדילה שלנו ורק אחר כך תבוא העבודה על מערכת היחסים. זהו אחד החוקים באהבה, בזוגיות, בנישואין, בכל סוג של קשר משמעותי בין שני אנשים. קודם מבפנים אחר כך מבחוץ. סוג של 'זום אין' ורק אחר כך 'זום אאוט'.

כשהערכים האישיים מתחדדים, כשבאמת מתמודדים עם הפחדים, השריטות, משקעי העבר, ומתרגמים אותם לאדם שחשוב לנו להיות – לומדים לסלוח לעצמנו ולאהוב אותנו יותר. רק כך אפשר להתפנות ולאהוב את מי שלצידנו, לגדול איתו ביחד, או לחלופין, להבין באמת למה זה כבר לא נכון לנו עוד.

לאהבה חוקים ברורים

חשוב להפסיק לבחור, להתחיל להחליט, לבצע הפקדות משמעותיות בחשבון הזוגיות שלנו ולא להגיע למינוסים בו, לדעת איך לריב, לא לפעול מתוך פחד, ולזכור שלא לעולם חוסן ושהקארמה מרחפת מעל הכול.

מאת: גלית צור עורכת דין ומגשרת