המדרגות הנעות מורידות אותי אל עולם של מתכת, זכוכית, תאורה בוהקת וקירות כתומים. נוסעים עולים, יורדים, בודקים הודעות ומחפשים את הרציף הנכון. בין המעברים מופיעות יצירות אמנות. אחת מושכת את העין בצבע, אחרת במרקם ושלישית דורשת מבט נוסף. מישהו העז להכניס דמיון למקום בו, כל פרט תוכנן ליעילות. כמעט חוצפה, במובן הטוב של המילה.ב 29 באוקטובר נפתחה בתחנת אלנבי התערוכה ״מוז״א על הקו״, שנולדה משיתוף פעולה בין מוז״א, מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, לתבל מטרו, מפעילת הקו האדום. האוצרות אורית לוטרינגר ואנריאטה אליעזר ברונר בחרו עבודות מתוך שלוש הביאנלות לאמנויות ולעיצוב של המוזיאון. קרמיקה, טקסטיל, מתכת ונייר עברו מן המוזיאון אל תחנה שבה הקהל מגיע ממילא. מוזיאונים רגילים לקבוע את תנאי המפגש: שעות פתיחה, כרטיס כניסה, מסלול ביקור. כאן הקהל מגיע עם תיק, אוזניות ותוכניות אחרות לגמרי. כל מבט שמתעכב מול עבודה הופך לבחירה קטנה ומסקרנת.
מאחורי המהלך נפגשים שני חזונות. הרכבת הקלה מבקשת לחבר בין אנשים למקומות ולשפר את חוויית הנסיעה; מוז״א מבקש להרחיב את גבולותיו ולקרב את היצירה הישראלית לחיי היומיום. בתחנת אלנבי המסלולים מצטלבים: מערכת תחבורה שנועדה להניע אנשים פוגשת אמנות שמצליחה להניע בהם משהו. יש תעוזה בהחלטה להעניק לאמנים במה דווקא במקום שבו איש אינו מצפה לפגוש אותם. יצירה שנולדה בסטודיו, מתוך מחשבה, ניסוי ותשוקה, מקבלת הזדמנות לפגוש אלפי עיניים, לעורר שיחה ולהפוך לחלק מהחיים עצמם.
על אחד הקירות מופיעה דמות בסגנון פסיפס עתיק, אוחזת בטלפון נייד ומצלמת סלפי. ביצירתו של שאול כהן, ״החיים קצרים, הסלפי נצחי״, אלפי שנות תרבות חזותית נדחסות למחווה אחת מוכרת. אפילו העת העתיקה, מתברר, הייתה מסתדרת מצוין באינסטגרם. מאחורי הקריצה מסתתר הצורך האנושי להשאיר סימן, צורך ששרד הרבה יותר מטכנולוגיה אחת. הפסיפס, שנועד פעם להנציח דמויות ומעמדות, פוגש תרבות שבה כל אדם יכול להכריז על עצמו כעל מונומנט קטן.כמה צעדים משם מציגה יעל נובק את ״סימפוזיון בין הזמנים״. כלי פורצלן בעבודת יד פוגשים רכיבי מתכת תעשייתיים ויוצרים משפחה משונה ומרהיבה. יוון העתיקה והעיצוב העתידני מתיישבים כאן לאותו שולחן, ולמרבה ההפתעה, מוצאים שפה משותפת. החיבור בין חומר עדין לרכיב תעשייתי מעורר שאלה על מה שנחשב שימושי ומה ראוי להישמר. הכלים מזמינים אותנו, להתבונן בהם לפני שנחליט למה נועדו. אולי זהו הסימפוזיון האמיתי: שיחה בין היד היוצרת למכונה, בה, אף אחת מהן אינה מקבלת את המילה האחרונה. בעולם הממהר, להגדיר כל חפץ לפי תפקידו, נובק משאירה מקום למשחק, לספק ולדמיון.
אצל יבגניה קירשטיין הזיכרון העירוני מקבל גוף חדש. בסדרת ״נייר מקומי״ מופיעים דימויי אדריכלות וחיי יומיום על גבי אובייקטים קרמיים. התצלומים המוגדלים לצד העבודות בוויטרינה מזמינים לנוע בין הדימוי, לחומר. הרחוב, אותו מקום שאנחנו חוצים בדרך לדבר הבא, הופך למשהו שאפשר כמעט להחזיק ביד. העיר מתגלה מחדש בפרטים שנדמה שכבר התרגלנו לחלוף על פניהם. קירשטיין מעניקה לחולף מעמד של מזכרת, כאילו גם למדרכה מגיע ארכיון.ואז מגיע ״מוס״ של אהד צפתי, יצירה מנייר קוזו הנראית כמושבת יצורים ימיים או גן בוטני דמיוני. נוסעים נעצרים מולה ומתבוננים בצורות שקשה לזהות במבט ראשון. דווקא בתחנה שתוכננה לתנועה מתמדת, היצירה מצליחה לעורר סקרנות ולזכות במשאב היקר ביותר של העיר: תשומת לב.
בעבודתו של סשה סרבר, ״אוזימנדיאס״, מופיעות כפות רגליים פיסוליות עצומות, שריד למשהו שהיה פעם גדול ושלם. השם מפנה לשירו של פרסי ביש שלי על שליט רב־עוצמה שמורשתו התפוררה במדבר. מתחת לעיר שבונה את עתידה בבטון, פלדה ומיליארדי שקלים, ההיסטוריה מזכירה שאינה מתרשמת מתקציבי ענק. גם אימפריות הופכות בסוף למוצגים.״שריון דבורים״ של נועה לי שקד, פריט זהוב המורכב מדמויות עדינות של דבורים עשויות פליז, מחבר בין הגנה לאיום, בין יופי לחשש מעקיצה. הוא מזכיר גם את פגיעותן של הדבורים ואת התלות שלנו בהן. מאות יחידות זעירות יוצרות גוף אחד; בתחנה שבה מסלולים אישיים מצטלבים, המחשבה על אחריות הדדית מקבלת צורה מוחשית.
לדברי גיל עומר, מנכ״ל מוז״א, היוזמה מבקשת להפוך את המפגש עם האמנות לחלק מחיי היומיום. רז סמירה, סמנכ״לית ואוצרת ראשית במוז״א, רואה בה הזדמנות להעניק לביאנלה חיים חדשים מחוץ למוזיאון. חלק מהעבודות מוצגות בתצלומי ענק ואחרות כאובייקטים מקוריים בוויטרינות. גם הבחירה להציג את המידע בעברית, בערבית ובאנגלית מזכירה למי שייך המרחב הזה: לכל מי שעובר בו.ועדיין, ההתרגשות הראשונית היא המבחן הקל. השאלה המסקרנת באמת היא מה יקרה בעוד חודש, כשהתערוכה תהפוך לחלק מהנוף המוכר. האם הנוסעים ימשיכו לגלות בה פרטים חדשים או האמנות תהפוך לעוד קיר החולפים על פניו? האתגר של מוז״א ותבל מטרו מתחיל דווקא ביום בו, החידוש יפוג.
קית׳ הרינג הפך בשנות השמונים את משטחי הפרסום הריקים בסאבוויי בניו יורק לבדי ציור, ללא אישור ממסדי. בלונדון פועלת מאז שנת 2000 תוכנית Art on the Underground במסגרת רשות התחבורה. מוז״א ותבל מטרו בחרו בדרך משלהם, המפגישה אוצרות מוזיאלית עם תנועת העיר.עם חזון, השקעה והמשכיות, תחנות הרכבת הקלה יכולות להפוך לגלריה עירונית מתפתחת, כזו שתושבים יגלו מחדש ותיירים יבקשו לראות. תערוכות מתחלפות והזמנות לעבודות חדשות עשויות להעניק לאמנים הישראלים במה, פרנסה והכרה.
הרי קל יחסית להעניק לאמנות קיר. האתגר האמיתי מתחיל כשצריך להעניק לאמן עתיד. עיר המבקשת להתהדר ביצירה המקומית שלה צריכה לאפשר ליוצריה להמשיך להעז, להתפתח ולהתפרנס מאמנותם. קירות יפים משדרגים תחנה. אמנים חופשיים מעצבים תרבות.בלונדון ובניו יורק כבר הבינו שתחנת רכבת יכולה להיות הרבה יותר מנקודת מעבר. עכשיו גם תל אביב מוזמנת לעלות על הקו, ורצוי שלא להסתפק בנסיעת הבכורה.
בדרך חזרה מתחנת אלנבי אני נזכרת באנשים שנעצרו מול היצירות. הם הגיעו כדי לנסוע ומצאו סיבה להתעכב. רגע קטן בו, האמנות הצליחה לשנות את סדר היום בלי לבקש רשות מאיש.אולי, בעוד כמה שנים נבחר את התחנה שבה נרד לפי התערוכה שמחכה לנו. עד אז, כדאי לזכור: רכבת טובה מקצרת מרחקים. אמנות טובה מגדילה את העולם.
אוצרות: אורית לוטרינגר ואנריאטה אליעזר ברונר
הוספת תגובה