לפני שנדבר על ההפקה, בואי נסביר קצת על המוגבלות שלך.
"ניוון שרירים זו מחלה גנטית שהתגלתה אצלי בגיל 8 חודשים. הניוון גורם לי שלא אוכל להזיז את פלג הגוף התחתון שלי ואני מתניידת עם כיסא גלגלים. מאז שאני קטנה ההורים שלי היו איתי במסגרות רגילות וסיימתי תיכון רגיל כמו כולם עם בגרות מלאה, ואז שירתתי את המדינה שנתיים בשירות לאומי. זאת אומרת שהיו לי חיים ממש רגילים, כמו של כולם. אני לא נותנת לשום דבר להשפיע עליי, אני מטיילת, יוצאת עם החברים ועם המשפחה".
בתור ילדה קטנה, הרגשת שמסתכלים עלייך שונה? הילדים שאלו אותך שאלות?
"את רוב האנשים שהיו איתי ביסודי ובתיכון אני מכירה עוד מהגן, גדלנו ביחד ולכן לא הייתי משהו שונה. הם גדלו לתוך המציאות הזו, ובמציאות הזו תמיד הם היו עוזרים לי ותמיד היינו יחד. בכל מקום יש את הילדים האלו שקצת יותר נרתעים ומפחדים להתקרב, אבל מגיל קטן הגננות ממש ליוו אותי ועד לתיכון הייתה לי גם סייעת שעזרה לי. זה שגדלנו ביחד גרם לכולם להרגיש שזה רגיל ונורמלי שאני לומדת איתם".
"אחרי השירות הלאומי נהיה לי זמן להחליט מה אני עושה בחיים שלי ואז הגיעה הקורונה לחיינו. היה לי זמן פנוי בין סוף השירות לתחילת הלימודים ואמרתי, "בא לי לשנות משהו, לעשות משהו בשביל עצמי". בסגר הראשון כתבתי כל מיני פוסטים באינסטגרם ובפייסבוק, ובמקביל ראיתי בנות שעושות הפקות, אופנה. זה תמיד בנות מאד "קבועות", בעלות מודל יופי מסויים ורציתי משהו שייצג גם אותי, ולכן החלטתי שאני עושה הפקה לבנות עם מוגבלויות. כתבתי פוסט בפייסבוק שאני מחפשת אנשים שיעזרו לי לעשות הפקה ופנו אליי מלא אנשים".
"הייתה מישהי שהפכה להיות המפיקה שלי, היא אמרה לי שהיא תדאג להכל, ושאני רק צריכה לדאוג לבנות שיגיעו להפקה. הייתי בהלם, לא הבנתי מאיפה זה בא פתאום. בגלל הקורונה היו הרבה שינויים לגבי מועד ההפקה, אבל בסוף זה היה בזמן הכי מדוייק. כל האנשים שעזרו לנו הגיעו בהתנדבות: המפיקה, מעצב השיער, הסטייליסטיות וגם המקום שהיינו בו בשביל המיזם נתן לנו אותו בחינם. היינו אני ועד כמה חברות שגם הן עם מוגבלות מסויימת ונהנינו מאד, זה היה יום מדהים ממש".
אילו תגובות קיבלת לפרוייקט?
"כמו כל דבר היו תגובות טובות והיו כאלה פחות טובות. מהמשפחה ומהחברים הקרובים אליי וגם מאנשים שונים היו תגובות טובות שפירגנו ושמחו שאני מעלה מודעות ושאני עושה מה שאני אוהבת ומחייכת. והיו אנשים שלא הבינו מאיפה זה בא".
מה זאת אומרת?
"באותו יום צילמו אותנו לכתבה שתשודר ב"כאן 11" בעקבות פנייה שלי אליהם. אני אוהבת לעשות דברים כמו שצריך עד הסוף. רציתי שידברו על ההפקה הזאת ושהיא תיהיה משהו שהוא לא חד פעמי. אני מתכננת לעשות עוד גברים כאלה בעתיד ולכן רציתי שהכל יהיה מתועד, וכמובן גם כדי להעלות מודעות. קיבלתי הרבה תגובות שאנשים הגיבו לכתבה עצמה. בין הייתר היו תגובות כמו "הן לא באמת שוות" או "זה סתם נסיון להראות להן שהן שוות". אני אישית בן אדם מאד אופטימי ותגובות כאלו אני לא מבינה".
נפגעת?
"בהתחלה קצת התעצבנתי. אני הרי מנסה לעשות דרך ההפקה משהו טוב, להראות לאנשים שיופי זה לא משהו קבוע ויש צורות שונות של יופי ואת העובדה שכל אישה היא יפה, לא משנה אופן העמידה שלה, צבע עורה וכו'. ופתאום כשאדם רושם לי "היא לא באמת שווה", אז אני אומרת: "הוא לא שווה את זה. נקודה". אם הוא מגיב ככה הוא כנראה לא מבין את המהות של ההפקה, וזו בעיה שלו, לא שלי. בסופו של דבר, הרבה יותר אנשים פרגנו מאשר אלו שלא".
ליחי התחילה השנה לימודי עיצוב גרפי ב"תלתן" ומתכוונת להתחיל לתכנן את ההפקה הבאה ברגע שייסתיים הסמסטר. כעת בלימודיה, היא עובדת על פרוייקט שילוב מיוחד.
"אני מאד מעלה מודעות באינסטגרם שלי בכך שאני משתפת את החיים שלי, את האופנה שלי, זה משהו שאני מאד אוהבת. אני משפתפת מה שאני לובשת, מרכיבה לוקים שונים ואנשים אוהבים את זה. החלטתי שרשתות חברתיות זו דרך טובה להפיץ מודעות ולהעלות מסרים. לכן, העליתי סרטון באינסטגרם שבו אני קוראת לבנות להעלות יחד איתי תמונה עם הסגנון האופנתי שלהן עם ההאשטאג "#אופנה ללא גבולות" וע"י כך יראו שאישה יפה בכל מצב- זה המסר שאני רוצה להעביר. אנשים לא מבינים למה הם מעלים תמונות ככה סתם, אז הדבר הזה יוצר הד ושיח של אופנה ללא גבולות ועם ביטוי אישי".
מי ההשראה שלך בחיים?
"ההורים שלי. הם תמיד דחפו אותי לעשות דברים ולא לוותר ולהגשים חלומות. אמרו לי שגם אם אני אקבל מליון פעמים "לא", בסוף יגיע "כן", ושאסור לי להתייאש אף פעם. אני ממשיכה עם הדרך הזו עד היום".
יש לך דרכי התמודדות מסויימים שעוזרים לך בסיטואציות שונות?
"כל הזמן לחייך ולצחוק. אם קשה- מותר להישבר, אבל לא להיכנע לזה ופשוט להיות אופטימית כל הזמן גם אם דברים לא מסתדרים. להאמין בעצמי".
את בעד שילוב של ילדים עם מוגבלויות לכל אורך הרצף במוסדות החינוך הרגילים?
"זו שאלה מעניינת. אני באמת לא יודעת להגיד לך עד בסוף. אני מאד מאמינה שבחוגים או בתחביבים כן צריך לראות איך עושים שילוב חכם ונכון, באופן שלא יפגע בשני הצדדים. הורים מאד מפחדים שייוולד להם ילד עם מוגבלות ילד עם מוגבלות, אבל זה לא משהו שהוא רע. ההורים של הילדים שהיו איתי בכיתה- אנחנו עד היום בקשר, הם עוקבים אחריי באינסטגרם ומדברים איתי, שמחים לראות מה אני עושה ואיך אני מתקדמת. אני גדלתי למציאות כזו והם גדלו למציאות שבה בסביבה שלהם יש ילדה עם מוגבלות, ואף אחד לא יצא "מקולקל".
מה איתך עוד חמש שנים?
מסיימת את התואר, עושה עם האינסטגרם הרבה יותר ומקווה למצוא זוגיות ואהבה- זה משהו שהוא לא פשוט. רוצה להיות שמחה ומאושרת ולא לוותר. עיצוב גרפי זה משהו שאני רוצה לעסוק בו בחיים שלי. האופנה כרגע זה יותר תחביב שאולי יתפתח בהמשך.
מסר לאחרים
אני אסכם במשפט: אם אני יכולה, כל אחת יכולה.
הוספת תגובה