במרכז העלילה עומדים יוליה וטוביאס, זוג הורים המנהלים עם בתם מוריאל חיי משפחה שנראים מבחוץ יציבים, נוחים ואפילו הרמוניים. אלא שיום אחד מתרחש אירוע בלתי מוסבר שבו מוריאל מגלה שהיא מסוגלת לראות ולשמוע את כל מה שהוריה עושים, גם כשהיא אינה נמצאת לידם. לפתע אין יותר דלת שאפשר לסגור, שיחה שאפשר להסתיר או גרסה משופרת של המציאות שאפשר לספר בארוחת הערב. מכאן יוצא הסרט למסע שהוא הרבה מעבר לפנטזיה על יכולת על טבעית. הכוח של מוריאל הוא למעשה מכשיר דרמטי שמאפשר ליוצר לבחון את אחת השאלות המרתקות ביחסים: כמה אמת יכולה מערכת יחסים לשאת?
יוליה וטוביאס מגלים עד כמה חייהם המשותפים מבוססים גם על אותם אזורים אפורים שרובנו מכירים שהם דברים שלא נאמרים, מחשבות שנשארות בחוץ, חולשות בעבודה, משיכות לאחרים והפער שבין האופן שבו אנחנו מציגים את עצמנו לבין מי שאנחנו באמת. הידיעה שמוריאל רואה הכול משנה בהדרגה את התנהגותם. במקום להפוך מיד לכנים יותר, הם מנסים לעיתים לשלוט במה שהיא תראה ולנהל את הרושם שהם יוצרים. מכאן צומחות כמה מהסיטואציות האירוניות והאבסורדיות ביותר בסרט.
אבל דווקא מתחת להומור מסתתרת אמירה רצינית על זוגיות ועל משפחה. נדמה שהסרט אומר לנו שאינטימיות אינה בהכרח ידיעה מוחלטת. אולי להפך, קשר אנושי זקוק גם למרחב פרטי, למחשבות שלא נאמרות ולזכות של כל אדם להחזיק חלקים השייכים רק לו. בעולם שבו אנחנו חשופים ממילא יותר ויותר ברשתות החברתיות, בטלפונים ובאמצעי המעקב הדיגיטליים, היכולת של מוריאל הופכת גם למשל עכשווי מאוד על אובדן הפרטיות והסרט נוגע במפורש במעקב, פרטיות, כנות ביחסים ובשאלה האם בני אדם מסוגלים בכלל לחיות ללא שקרים.
ויש כאן גם היפוך תפקידים משפחתי מרתק. בדרך כלל ההורים הם המביטים בילד, יודעים היכן הוא נמצא ומציבים את הגבולות. כאן דווקא הילדה היא בעלת הידע ולכן גם בעלת הכוח. ההורים, המבוגרים שאמורים להחזיק בסמכות, הופכים פתאום לחשופים ופגיעים. המשחק של שלושת השחקנים המרכזיים מחזיק היטב את המתח שבין קומדיה לדרמה. לאני גייזלר כמוריאל אינה צריכה להפוך את הדמות לילדה פלאית; עצם נוכחותה השקטה מספיקה כדי לערער את המבוגרים סביבה. יוליה ינטש ופליקס קרמר מצדם מצליחים להציג זוגיות שיש בה אהבה ושגרה, אך גם שחיקה, מבוכה והסתרה.
מה שמריאל יודעת הוא בסופו של דבר סרט על המבט של האחר. על הפער שבין האדם שאנחנו רוצים להיות בעיני ילדינו ובני זוגנו לבין האדם שאנחנו כאשר איש אינו מסתכל. הוא מצחיק משום שאנחנו מזהים בו משהו מעצמנו, ומטריד בדיוק מאותה סיבה. השאלה שמהדהדת מתוך הסרט היא לא מה מוריאל יודעת אלא מה היה קורה לנו אילו האדם הקרוב אלינו ביותר היה יודע עלינו הכול. האם היינו נעשים טובים וכנים יותר, או שפשוט היינו לומדים להסתיר טוב יותר?
ן
החל מ- 3/9 בסינמטק ת”א בכל רחבי הארץ
ורד גרנדיר – כותבת תוכן, יועצת זוגית ומשפחתית ומגישת הפודקאסט ללטש את היהלום
הוספת תגובה