“מדיאה” – מחזה לאוריפידס בעיבוד עבור התיאטרון הקאמרי

הפרשה הזו שהסעירה את מדינת ישראל הצעירה, הפנתה תשומת לב לאותה חבורה בוהמיינית שישבה בקפה כסית, ומנגד, “תרמה” למשפט הפלילי הישראלי הצעיר, את הכלים המקצועיים להערכת שפיותו של נאשם. אחד מן ההיבטים האירוניים של הפרשה הזו, הייתה העובדה שאליעז, אימפרסאריו נכבד של התיאטרון הישראלי הצעיר, המוציא והמביא, חורץ הגורלות המקצועיים של אנשי התיאטרון הצעירים והמבוגרים, ובעיקר מתרגם המחזות, היה גם מתרגמו של “מדיאה”, מחזהו של הדרמטורג הקלאסי בן המאה החמישית לפנה”ס ביוון -אוריפידס.

>>>מהי ירושה ע”פ צוואה? 

אוריפידס, יחד עם שתי הדמויות המשמעותיות בתחום הדרמה היוונית – אייסכילוס וסופוקלס, יצר את הצורה הקלאסית המתקיימת בלבוש מתחלף עד ימינו, כמעט בכל יצירה דרמטית מערבית. והיוונים, כמידת עולמם, מביטים על סבלו של האדם, ומגלגלים עיניהם אל השמים, ומצביעים באצבע מעלה  – על האחראים לאותה מסכת ייסורים אנושית, מסכת ששיקולים עלומים אותם, שכן אלה נעשים בידי האלים בעולמם שאינו נהיר לבני האדם.

אליעז, בתרגום שערך מן המקור הרומי, פתח את “מדיאה אהובת האלים” במילים –

מֵהָמוֹן חוֹגֵג אִוַּלְתּוֹ הַזּוֹהֶרֶת

נֶחֱלֶצֶת אִשָּׁה בִּשְׁחֹרִים.

זֵר קוֹצִים בּוֹעֲרִים בְּעֵינֶיהָ.

זוֹ מֵדֵיאָה, מֵדֵיאָה,

אֲהוּבַת הָאֵלִים.

תיאור חי ודרמטי זה מאפיין במילים בודדות את העוצמות הטראגיות שבשיגעון. ואכן, גורלו המר של אליעז נקשר בגורלה של מדיאה מודרנית, ומנת סבלו וסבלה, לא יכולים היו להכתב טוב יותר מאשר האופן שבו המציאות והיפוכי הגורל הטראגיים כתבו ועיצבו את חייהן של הדמויות המיוסרות מקפה כסית, ו”הבימה” של ראשית ימי המדינה.

גילוי נאות – פרשה זו והאירוניה הדרמטית שבה, לכדה את תשומת לבי, ובאחד מפרקי הפודקסט שיצרתי עבור “כאן” – “משפט חוזר” עסקתי בפרשה נשכחת זו. אך בעוד אליעז והטרגדיה שלו נשכחו מלב, דמותה של מדיאה, האישה שמעשיה האיומים מתקשים לקבל שיפוטיות מוסרית ופשר, חיים ובועטים וזוכים לעיבודים מודרניים. היצירה האלמותית הנקראת בשמה של הגיבורה מדיאה, היא יצירה על שגעון. שגעון נשי למען הדיוק, המצייר את האישה בקווים מיזוגיניים כנקמנית, נעדרת מעצורים, קיצונית ובעיקר היסטרית כמשמעה של ההפרעה שאבחן פרויד וגזר את שמה מן ההיסטר – הרחם הנשי – התנהלות נעדרת גבולות והגיון.

העיבוד הנוכחי בידיהם הנאמנות של שחר פנקס ועירד רובינשטיין, נוטל את הדמויות הקלאסיות ומעבירן לעולמנו בעשור השני למאה העשרים ואחת. אף כאן, חרף העולם התזזיתי של סמארטפונים וטאבלטים, נותר, כך מסתבר, טבע האדם, כפי שהיה במאה החמישית לפני הספירה: פגיע, נבגד, נוקם, ולעתים נעדר שיפוטיות והגיון רציונלי. ואם הקומדיה היוונית ביקשה להראות לאדם כיצד הוא נראה באמת, אזי הטרגדיה ביקשה ללמדו, לעתים על דרך השלילה, כיצד עליו להיראות ולנהוג. לעתים, מצליחים האלים, בסיומת שאותה עיצב אויריפידס כמאפיין בולט של מחזותיו באקט של “דאוס אקס מאכינה”, להשיב על מקומם את הבוקה והמבולקה שייצרו בני האדם, אך לעתים האלים בוחרים להענישם ולא להתערב, ולהותיר על הבמה בסיום הטרגדיה שורת אנשים ונשים מתים או מרוסקים וחסרי תקווה ותוחלת.

בעיבוד הנוכחי -במקום דמויות מלכותיות של העולם הקלאסי, ניצבות הדמויות בעולם הנשלט בידי תאגידי ענק עתירי ממון, והאשה רבת התושיה היא מדענית המבקשת בפיתוחיה להביא גאולה לעולם באמצעות פתרון לטפיל הוורואה המחסל את אוכלוסיית דבורי הדבש בעולם. מילה על דבורים – אכן, כיום ברור כי היחלשות וקריסת מושבות דבורי הדבש עשויה להביא לאסונות אקולוגיים נרחבים, שכן דבורת הדבש אחראית לחלק ניכר מן המזון המגיע לצלחת האנושית, וזאת משום שהן משמשות כמאביקות לרוב סוגי הפירות והירקות. הבחירה הדרמטית בעיסוקה של מדיאה בעיבוד הנוכחי, ברצון להציל את עולם הדבורים הוא בחירה מצויינת. ראוי להיזכר כאן בפאסינציה שהייתה לחוקרי אדם וסוציולוגים, דוגמת רודולף שטיינר מייסד תפישת העולם האנתרופוסופי, שהתפעמו מן הסדר המופתי שמושבת דבורים מצליחה לייצר בכוורת עמלה וחיונית, ואילו התפרקותו של הסדר הדבוראי, הוא ראשית הטרגדיה של התפרקות הסדר האנושי ברמה הקיומית.

ומן הדבורים – דבשן ועוקצן, מדיאה ניצבת במרכזו של משולש רומנטי ובגידה ובסיטואציה אנושית מוכרת עד זרא אך כזו המביאה את מדיאה אל השגעון, האובססיה הרצחנית ואל הטרגדיה. השחקנית כנרת לימוני אכן מצליחה בכישרונה להביא את דמותה של מדיאה עד לקצה האנושי והבלתי אנושי כאחד. יש לציין את גלריית הכישרונות והדמויות שסביבה  – עמוס תמם המשחק את יאסון-  המכונה בלשון ההווה – ג’ייסון, אנסטסיה פיין המוצגת כבימבו האולטימטיבית ומושא קנאתה הפאטלית של מדיאה, מוטי כץ המשחק את דמות המלך ובעיבודו המודרני כאוליגרך המזדקן, האכזר אך המפוכח, ולצדם רות אסרסאי בתפקיד המשרתת המחליפה צדדים ונאמנויות, וטל פרלמן, אביב לוי / פלג חורב / שלו חסיד.

התוצאה היא עיבוד מצויין וטורד מנוחה למחזה קלאסי גדול מימדים ועל זמני. בקיצור – לכו לראות!

אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות’, כותב ומגיש סדרות הפודקאסט “משפט חוזר” ו”ישראל הראשונה” בתאגיד השידור “כאן”, ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה. ניתן להאזין לפודקאסטים, ב”כאן הסכתים” בקישוריות:

https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-776284/ https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222/