השקט התמשך, ואולם אנשים מן הקהל החל לנוע באי נוחות, חלקם דיברו במבוכה, חלקם כעסו, חלקם יצאו במשיכת כתפיים, ואולם אחדים שיתפו פעולה והקשיבו. זו הייתה יצירתו של המלחין האמריקאי יוצא הדופן ג'ון קייג', ביצירה שנודעה בשם "ארבע שלושים ושלוש". חוברת התווים עליה נדפסה היצירה, מנתה שלושה פרקים של …. שקט… וזאת למשך ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות.
כמובן, שהיצירה יותר משהייתה יצירה מוסיקלית הייתה קוריוז שביקש לרגע להעריך את המובן מאליו – להאזין והיא עדיין מבוצעת אי פה אי שם כקוריוז מוסיקלי של הימים של אחרי מלחמת העולם השניה, ימים שביקשו לאתגר מחדש את גבולות האסתטיקה והאתיקה של המחשבה האינטלקטואלית של האומנות הפלאסטית, המוסיקלית, הארכיטקטונית ולהדביק בהתלהבות של עידן חדש את דור הבייבי בומרז שנולדו בשנות הארבעים ויתבגרו אל תוך שנות השישים הססגוניות והמרדניות.
גם הסרט הקטן, החם והאנושי הזה, מבקש לעשות בדיוק את מה שקייג' ניסה לעשות בארבע שלושים ושלוש – להפוך את המובן מאליו – להאזין, או אפילו בכלל להקשיב, למשהו בעל ערך וראוי להערכה מחודשת.
הסרט עוסק במורה אשר מוצא עצמו יום אחד ניצב מול עובדה שהחלה לנהל את חייו מבלי ששם לב לכך קודם לכן – הוא מתחרש. היכולת להקשיב, להפעיל את החוש המובן מאליו, נפגמת, וכתוצאה מכך הוא מאבד חברים, קולגות לעבודה ואהבה. כשלראשונה מאבחנים אצלו את הבעיה, אליה הוא כמובן מתכחש, הוא מקבל לידיו, או יותר נכון לאזניו, מכשירי שמיעה. ואם קודם הוא לא שמע דבר, עתה הוא מתחיל לשמוע הרבה יותר ממה שרצה לשמוע. מכשירי השמיעה הרגישים הופכים כל ניואנס קולי להר געש מתפרץ.
הצורך להחליט מתי לשמוע, מתי להאזין, ומתי לחדול ולהקשיב לקולו הפנימי עומד במרכז הקונפליקט האנושי הכל כך חינני של הסרט הקטן, דל התקציב, ועם התסריט הפשוט ורב הקסם הזה.
יוטיוב באדיבות קולנוע חדש בע"מ
בקיצור – נפלא. לכו לראות.
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש הפודקאסט "משפט חוזר" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
הוספת תגובה