כמו כל סיפור טוב הוא צופן בחובו מיסתורין של אמת בתוך המון עטיפות של מילים ופרטים הנרקמים לאגדות. לאורך השנים החלו לחקור סיפורי ילדים וסיפורי לילה טוב עתיקים ולגלות בהם אוצרות נוצצים במיוחד. כזה הוא סיפורה של מצנפת השינה.
מצנפת:
חשבתם פעם על המילה המצחיקה והמשונה הזו? למה קוראים ככה לכיסוי הראש הלילי? ולמה כיום זה בכלל לא קיים? אולי נשאר רק באגדות? משהו צנוף = מכורבל, מגולגל בתוך עצמו. אולי מקור, אולי מפחד ואולי משניהם גם יחד. צנוף = צפון. כלומר נסתר, מוצפן, מקודד, סודי, שבא מכיוון צפון. מזכיר קצת את הספינקסים הישנים, שרק לעיתים נדירות פוקחים את עיניהם והם צופנים סודות עצומים ועלומים. אז כן, המצנפת הסתירה את מה שהיה בסיכון במשך הלילה.
למצוא את הצפון:
זהו ידע עתיק מאד שבו צפונה המלצה מיטיבה לישון בלילה, עם הראש לכיוון צפון ורגליים לדרום. לא משנה באיזה מקום על כדור הארץ השינה יוצרת סינכרון עם ציר הסיבוב של כדור הארץ. כך ניתן למנף את האנרגיה המיוחדת שבין הקטבים על מנת שאזן את עצמנו במשך הלילה וכך לקום כשכל החלקיקים שבנו, גם הזעירים ביותר מסודרים היטב כמו במגנט. הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי. כמו בסוללה. תכופות אני מתארת את השינה כמטעינה את "הסוללה האנושית". יש חשיבות לסדר ולטעינה נכונה אשר מתרחשת, כשאנחנו ישנים, בהתאמה לאמא אדמה. לסדר הזה אנחנו קוראים רעננות, אחרי שינה מתוקה. יש לנו יום שפשוט הכל מסתדר בו בקלילות ובדרך שלנו.
תפקידה של המצנפת:
במקור, מטרתה היתה לשמור על המבנים האנרגטיים שמעל לראש, מפני הכאוס של הלילה. אחר כך המקור הפך לקור שצריך להגן מפניו בשינה. זה גם נכון. לאפשר שמירה והגנה על הראש, מאחר והוא לא מוגן בשמיכה כמו הגוף. אלמנט נוסף היה לשמור על הנשמה שלא תברח למוות בעת השינה. גם בתפילת "שמע שעל המיטה" – ביהדות, יש בתפילת "המפיל" משפט שאומר בסוף "…והאר עיניי פן אישן המות…". בארצות צפוניות מאד או דרומיות מאד שם קר מאד בלילה, יתכן ואנשים קפאו למות בשינה. תודה לאל שאין לנו סכנה כזו בארצנו החמימה.
כוחה של המצנפת:
בסדרה הקסומה "הארי פוטר" למצנפת הקסומה יש תפקיד באבחון טבעו של מי שחובש אותה. לאיזה בית ישלחו אותו נער או אותה נערה? גריפינדור, סלית'רין, הפלפאף או רייבנקלו? כמעט כל המורים לכישוף חובשים שם מצנפת, במשך היום.
כובעים גבוהים:
בהיסטוריה של הכובעים, ניתן לראות כי היו הרבה מלבושי ראש בעלי גבוה חלקם מחודדים – כעין חרוט, חלקם מעוגלים או שטוחים בקצה, אך לרוב גבוהים מעל לראש. זה סימל מעמד וגם התפתחות רוחנית עוצמתית. בהמשך, כמו בסיפור כובע טמבל: "הלך הכובע נשאר הטמבל". אנשים כבר לא היו כל כך מפותחים, אך הסמל נשאר ואנשים רחשו כבוד למי שחבש מגבעת או כובע בעל גובה מעל לראש. מגבעת אולי היתה צריכה להיקרא מגבהת. בדיוק כמו ההגנה במשך היום – כך תפקדה גם המצנפת. אם נדמה את הידע העצום הקיים בנושא לאוקיאנוס השקט, המקום שאנו נמצאים בו הוא על החוף, מסתכלים לכחול הגדול שלפנינו ומשכשכים רגליים.
אגדת המצנפת:
פעם, פעם, בארץ רחוקה רחוקה, מעבר להרים הגבוהים, במקום אליו גם האמיצים שבגברים חוששים לצעוד, חי שבט נסתר וסודי של אנשים מיוחדים. הם היו כל כך מפותחים, שהם שוחחו ביניהם בטלפתיה. הם הלכו גלויי ראש ועטו על בגדי הכותנה הצנועים שלהם, גלימות משי קלילות. מעל ראשם, הם יכלו לראות גלקסיות שלמות של כוכבים זוהרים, זה על ראשו של זה. הם חיו במקום מבודד ואיש לא הגיע אליהם, שלא היה כמוהם.
הזמנים השתנו, מפעם לפעם נקלע הלך בודד לאותו כפר נידח. בהדרגה השמועות פרשו כנפיים, על כפר של אנשים שקטים ומוארים. ככל שהגיעו יותר אנשים אחרים, התחילו שיבושים בגלקסיות שמעל לראשם. הם ראו זאת זה על ראשו של זה. הדרך שלהם להגן על השיבושים היו כובעים גבוהים שהחזיקו את אותן גלקסיות ושמרו על שלמותן. בלילה הצורך לשמור על הגלקסיות היה אפילו גבוה יותר מאחר ובשינה אין אפשרות לשלוט במה שקורה מסביב. לכן הם המציאו את המצנפות. עם השנים גם הצורך הזה נעלם. נשארו רק האגדות. אנשים עם שימת לב לפרטים, אולי יזהו את הדמיון לעץ האשוח החרוטי, המואר כולו, עם הכוכב בראשו, אותו מאירים הנוצרים בחג המולד, עם איש המתנות השמנמן, במצנפת האדומה. אולי הוא הגיע מאותו הכפר?
שיהיה לכולנו שינה רצופה וחלומות פז
הוספת תגובה