פרשת מטות, פרשת מסעי

מה בפרשה?

פרשת מטות

הפרשה נפתחת בפסוקים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה׃ וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה׃".

הנושאים הנידונים בפרשת מטות:

נדרים
מלחמת מדין
בקשת השבטים גד וראובן

נדרים

משה רבינו מכנס את ראשי השבטים ומצווה אותם על האיסור החמור של נדירת נדר: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה׃."

מהו נֶדֶר?

זה מצב שבו אדם מתחייב לאסור על עצמו דבר המותר על פי התורה ובנוסף הוא מקבל על עצמו עוד מצוות לא תעשה. במצב כזה נאמר: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" ,כלומר, חייבים לקיים את הנדר ולא לחלל את מה שיוצא מפיו.

נשאלת השאלה: מדוע התורה אסרה לנדור נדר?

התשובה: התורה אסרה מספיק דברים על האדם, ואין צורך שהאדם ינדור נדרים נוספים וכך יכביד על חייו. לאור זאת, התורה נתנה סמכות לאב להפר נדרים שנדרה בתו, וכן נתנה לבעל להפר נדרים שנדרה אשתו. ברגע שהבת הגיעה לבגרות פוקעת סמכותו של אביה להפר את נדריה.

לגבי כל המצוות, משה היה קורא קודם לראשי המטות, מלמד אותם ולאחר מכן היה מלמד את בני ישראל. נשאלת השאלה: מדוע בפרשה זו הודגש הדבר?

ה"חתם סופר" אמר דבר שנכון תמיד והוא שהמנהיגים מבטיחים הבטחות לעם לפני הבחירות, אך לעתים רחוקות הם מקיימים אותן. זוהי הסיבה שבפרשה זו באה התורה ואומרת להם שאם הבטחתם, תעמדו בהבטחתכם.

נשאלת השאלה: אם אדם נדר נֶדֶר ואינו יכול לעמוד בו, מה עושים במצב כזה?

תשובה: עליו לבצע תהליך הנקרא: התרת נדרים. חכם, יכול להתיר לבדו את הנדר, אם הוא מומחה. אם אין מומחה, אז מתירים שלושה הדיוטות. בגלל חומרת העניין, נוהגים לקיים בערב ראש השנה התרת נדרים וזאת כדי לא להגיע לראש השנה עם החטא של נדרים.

שלמה המלך אמר: "טוֹב אֲשֶׁר לֹא־תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם:" (קהלת ה, ד).

נסכם שהתורה לא מעוניינת שאדם ידור נדר, גם אם יעמוד בו, וכפי שנכתב בגמרא במסכת נדרים עז, ע"ב: "כל הנודר, אף על פי שהוא מקיימו – נקרא חוטא".

נשאלת השאלה מדוע אדם שנודר נקרא חוטא?

רבי שלמה אפרים מלונטשיץ שחי במאה ה-17, כתב ספר פרשנות על המקרא שנקרא: ה"כלי יקר". הוא מסביר את הדברים באופן הבא: לאדם יש את יצר הרע. הדברים שאסרה התורה גורמים לגירוי של היצר הרע, אבל האדם יכול להתגבר על יצר הרע בזכות לימוד התורה. כלומר, כוח התורה הוא כנגד היצר המתנגד לקיום מצוות התורה. אבל אדם הנודר נדר ובכך מוסיף לעצמו איסורים נוספים, גורם לגירוי נוסף של היצר הרע, וייתכן שהתורה לא תסייע לו לעמוד נגד היצר.

ישנה מחלוקת איזו סוג נדרים יכולים האב והבעל להפר, ולכן בכל מקרה יש לשאול רב.

"וידבר משה אל ראשי המטות". משה ראשי תיבות:

מומחה שמתיר הנדר.
מתירים שלשה הדיוטות.
מלחמת מִדְיָן

הכנה למלחמה

הקב"ה פונה אל משה ומצווה אותו לנקום במדין על כך שהחטיאו את בני ישראל, ולאחר מכן יגיע זמנו להסתלק מן העולם, ככתוב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ׃".

נשאלת השאלה: הרי גם מואב היו שותפים בהחטאת בני ישראל, אז מדוע בהם לא ציווה הקב"ה לנקום?

התשובה: ישנן שתי סיבות לכך שהקב"ה לא ציווה לנקום במואב:

מואב פעלו מתוך פחד, ולעומתם, מדין פעלו מתוך שנאה כלפי בני ישראל.
ממואב עתידה לצאת רות המואביה, שעתידה להתגייר וממנה תצא שושלת מלכי יהודה עד המשיח (משיח בן דוד).

למרות שמשה ידע שלאחר המלחמה הוא יפטר מן העולם, הוא לא התמהמה והחל לארגן את בני ישראל למלחמה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהוָה בְּמִדְיָן׃ אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא׃".

ה' אמר למשה "נקום נקמת בני-ישראל", המדיינים החטיאו את ישראל, וגם גרמו להם מגיפה, אם-כן היו צריכים לעשות בהם שתי נקמות, אחת כנגד זה שהחטיאו לה', ואחת נקמת ישראל, ה' אמר נקום "נקמת בני-ישראל", ומשה אמר לישראל "נקמת ה' " שאנחנו צריכים לנקום נקמת ה'.

משה עצמו לא נלחם במדין מאחר שהוא גדל במדין ואסור לאדם להיות כפוי טובה ולהחזיר רעה תחת טובה. משה גייס מכל שבט אלף לוחמים: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ׃".

כמו כן משה שלח למלחמה את פינחס שכן: "המתחיל במצווה – אומרים לו גמור" יחד עם כלי הקודש וחצוצרות התרועה. מדוע היה צורך בכלי הקודש?

התשובה היא שבלעם היה מכשף גדול וידע לעוף יחד עם מלכי מדין. כדי להילחם בהם פינחס היה מראה את הציץ שהשם חקוק בו והם היו נופלים, ככתוב: "וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם" כלומר, מלכי מדין נפלו מן האוויר על החללים שכבר היו על הקרקע.

שאלה: לשם מה שלח משה את החצוצרות למלחמה?

תשובה: משה שלח את החצוצרות מפני שיש מצווה מן התורה להריע בהן בזמן מלחמה.

איזו דמות חשובה נהרגה במלחמה?

"וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב׃" הרי ידוע שבתורה אין אות מיותרת. מספיק היה לכתוב שהרגו אותו. נשאלת השאלה: מדוע חשוב לציין שהרגו את בלעם בחרב?

רש"י מסביר: בלעם בא אל ישראל להחליף אומנותו באומנותם. מה הכוונה? הכוונה שבני ישראל מנצחים את אויביהם בכוח פיהם, כלומר על ידי תפילה ובקשה לקב"ה. כפי שבלעם בא לקלל את בני ישראל, כלומר, לנצח אותם דרך הפה, אף בני ישראל באו והחליפו את אומנותם באומנותו, כלומר הרגו אותו בחרב. כזכור, יצחק ברך את עשו "ועל חרבך תחיה" (בראשית כ"ז, מ').

תוצאות המלחמה

בני ישראל נלחמו במדין והרגו את כל הגברים, שרפו את עריהם ולקחו בשבי את הנשים והילדים. הם הביאו את כל השלל אל משה ואלעזר הכהן ולא לקחו דבר לעצמם, ככתוב: "וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה׃ וַיָּבִאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל אֶל הַמַּחֲנֶה אֶל עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ׃".

משה כעס עליהם על כך שהשאירו בחיים את הנשים שהחטיאו את בני ישראל והביאו עליהם את המגיפה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה׃ הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהוָה׃". משה הורה להרוג את הנשים ואת הילדים הקטנים כדי שלא יישארו למדין זכרים: "וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ׃". משה התיר להשאיר את הבנות הקטנות לשפחות: "וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם׃".

טהרה מטומאת המתים

על הלוחמים היה להיטהר מטומאת המתים, ולכן נשארו מחוץ למחנה שבעה ימים: "וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם׃".

הגעלת כלים וטבילת כלים

אלעזר הכהן פנה אל אנשי הצבא ששבו מן המלחמה ואמר להם שעל פי התורה, עליהם לטהר את הכלים שהם הביאו מהגויים. רש"י כותב: כדרך תשמישו – הגעלתו. כלומר, כלים ממתכת שמבשלים איתם על האש, יש להעבירם באש. כלים אחרים – יש להטבילם במים במקווה: " וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה׃ אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת׃ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ (לעשות הגעלה או ליבון) וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם׃ (הטבלה במקווה)" .

מה הפירוש?

את הרכוש שהביאו בני ישראל היה צריך לטהר מאחר שגויים השתמשו בהם. תהליך הטיהור נקרא: הגעלה או ליבון ולאחר מכן יש להטביל אותם במקווה, תהליך הנקרא: טבילת כלים. מכאן למדנו שיש להטביל במקווה כל כלי סעודה שיוצרו על ידי גויים וכן כלים, שהיו ברשותם, אפילו שהם חדשים לגמרי. זה נועד להוציא את הכלים מרשות הטומאה ולהעבירם לרשות הקדושה.

חלוקת השלל

הקב"ה הורה למשה לחלק את הבנות והבהמות בין הלוחמים לבין שאר בני ישראל באופן שווה. כלומר, מחצית ללוחמים ומחצית לבני ישראל, ככתוב: "וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה׃" על כל קבוצה להפריש מכס כתרומה לקב"ה. בעניין התרומה יש הבדל:

קבוצת הלוחמים שנלחמו יתנו רק אחד חלקי חמש מאות לאלעזר הכהן:" וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לַיהוָה מֵאֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא אֶחָד נֶפֶשׁ מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת מִן הָאָדָם וּמִן הַבָּקָר וּמִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן׃ מִמַּחֲצִיתָם תִּקָּחוּ וְנָתַתָּה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן תְּרוּמַת יְהוָה׃".
שאר בני ישראל יתנו אחד חלקי חמישים לשבט לוי. הסיבה היא שהמאמץ שלהם נמוך משמעותית כי הם לא יצאו להילחם: "וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם מִן הַבָּקָר מִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן מִכָּל הַבְּהֵמָה וְנָתַתָּה אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן יְהוָה׃".

הנס שהתרחש במלחמה

המפקדים חזרו מהמלחמה וספרו את החיילים, ואף חייל לא נפל במלחמה, ככתוב: "וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת׃ וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ׃".

בקשת השבטים גד וראובן

השטחים שכבשו בני ישראל מסיחון מלך האמורי ומעוג מלך הבשן נראו לבני שבט גד ולבני שבט ראובן מתאימים מאוד עבור הצאן הרב שהיה להם: "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה׃," ולכן הם פנו למשה לקבל את השטחים הללו כנחלה במקום חלקם בארץ ישראל: "וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן׃".

משה גער בהם שלא יעלה על הדעת שהם יישבו כאן, בעוד ששאר בני ישראל ילחמו כדי לרשת את הארץ: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה׃"? יתרה מכך, הבקשה שלהם מחלישה את המוטיבציה של שאר השבטים להיכנס ולהילחם ולרשת את הארץ: "וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהוָה׃"? יתכן גם שהדבר יכעיס את הקב"ה על כך שהם אינם מעוניינים בארץ ישראל.

בני שבט גד ובני שבט ראובן, שהיו לוחמים מצוינים, הציעו למשה שהם יקבלו את השטחים הללו כנחלה, ישאירו שם את משפחותיהם ואת צאנם: "וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ׃", יובילו את בני ישראל לקרבות הכיבוש: "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ׃", ורק לאחר ששאר השבטים יקבלו את נחלתם בארץ ישראל, הם יחזרו לביתם: "לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ׃".

משה הסכים לבקשתם בתנאי שיצאו עם בני ישראל למלחמה עד השלמת כיבוש הארץ. הם ביקשו לקבל את הנחלה לפני קיום התנאי ומשה הסכים לכך: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ׃" בני השבטים גד וראובן התחייבו בפניו" וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה׃". משה ידע שהוא לא יכנס לארץ, וכדי לקיים את התנאי, מינה את יהושע בן נון ואת אלעזר הכהן שיהיו האחראים על קיום הבטחתם של השבטים גד וראובן: "וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃".

כשמשה ניגש לחלק את הנחלה בין שבט גד לבין שבט ראובן הוא נוכח לדעת שהנחלה מאוד גדולה ביחס לגודל השבטים, ולכן פנה אל שאר השבטים וביקש "מתנדבים" שיצטרפו אליהם. מחצית משבט מנשה התנדב, ככתוב: "וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב׃".

ולחצי שבט המנשה. הרמב"ן מקשה מדוע נתן משה רבינו לחצי שבט המנשה את נחלתם בעבר הירדן והלא לא מצינו שביקשו לקבל שם חלק ונחלה? ואומר החזקוני דבאמת בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג ורק בני ראובן וגד שאלו, אלא מפני שאביהם מנשה גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע שהוא הטמין הגביע באמתחת בנימין, ניתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן. וכן נמצא במדרש (ב"ר פד, יט) מנשה גרם לשבטים לקרוע לפיכך נקרעה נחלתו, חציה בארץ הירדן וחציה בארץ כנען.

מהם המסרים בפרשה?

בפרשה אנו נתקלים לראשונה במילה: אחוז ובמילה: מכס.

המלה פרנסה– האות הראשונה היא פ והאות האחרונה היא ה. הן יוצרות את המילה פה. האותיות האמצעיות בשיכול אותיות יוצרות את המילה: רסן. אדם צריך שיהיה לו רסן בפה ויזהר שלא להוציא מפיו דברי רכילות ולשון הרע, וכך אדם השומר על פיו יש לו פרנסה.

תורה שבכתב ותורה שבעל פה. למה אומרים שבעל פה ולא אומרים תורה שבפה? מאחר שצריך להיות בעל הבית על הפה, לשמור על הפה, אז יש לו הצלחה בתורה "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא".מקשה המדרש שהרי הקב"ה אמר למשה "נקם נקמת" כלומר אתה בעצמך, ואיך הוא שולח אחרים? מתרץ שמפני שנתגדל בארץ מדין לא רצה לצער למי שעשה לו טובה, אומרים: משל לבור ששתית ממנו מים – אל תזרוק בו אבן, ואומרים: בעלי המוסר שרואים מכאן כמה גדולה החובה של הכרת הטוב, שהרי הקב"ה ציווה למשה "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך" ואומר רש"י שאף על פי ששמע משה שמיתתו תלויה בנקמה זו, עשה בשמחה ולא עיכב. משה רבינו ויתר על חייו כדי שילכו לנקום את נקמת בני ישראל במדין וגם הכריח את בני ישראל לצאת למלחמה בניגוד לרצונם, שלא רצו לגרום למיתתו של משה, ובכל זאת לא ויתר על החיוב של הכרת הטוב, ולא קיים המצווה בעצמו אלא ע"י שלוחיו.

בעניין חלוקת שבט מנשה בין שני עברי הירדן, מקשים בעלי המוסר, שהרי מנשה עשה כן מחמת מצות כיבוד אב שיוסף ציווה עליו לעשות כן, ויוסף הצדיק היה לו חשבון צודק במעשהו ולמה נענש על כך? ומתרצים כי עניינים בין אדם לחברו הם חמורים מאוד וכל מי שפוגע בזולת אף על פי שעשה מתוך כוונה טובה ולא פגע אלא בעקיפין מכל מקום נענשים על זה, כמו שרואים שבכל זאת נענש מנשה דורות אחרי המעשה ונחלתו נתחלקה לשני חלקים. עלינו ללמוד מזה להיזהר מאוד שלא לפגוע או להכלים את הזולת גם מתוך כוונה טובה, כי ענייני בין אדם לחברו חמורים מאוד.

כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו:

עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד

טעמו וראו כי טוב ה'

בכתיבה התבססתי על שיעור של כבוד הרב יוסף מזרחי שליט"א

https://www.facebook.com/Rabbi.Mizrachi

פרשת מסעי

מה בפרשה?

הפרשה נפתחת בפסוקים: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן׃ וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם׃".

פרשת מסעי חותמת את כל השנים שבני ישראל עברו במדבר ובה מופיעה רשימה של 42 המסעות שעברו בני ישראל במשך 40 שנה במדבר מיום יציאתם ממצרים ועד שעמדו בגבול ארץ ישראל.

בשנה הראשונה עברו 14 מסעות.

בשנה האחרונה עברו 8 מסעות.

יוצא ש – 20 המסעות הנותרים התפרשו על תקופה של 38 שנה.

הנושאים הנידונים בפרשת מסעי:

סיכום מסעות בני ישראל במדבר
אזהרת הקב"ה לבני ישראל
חלוקת הארץ לנחלות
ערי הלויים וערי המקלט
דין העברת נחלות בין השבטים

סיכום מסעות בני ישראל במדבר

ידוע שאין אות מיותרת בתורה. נשאלת השאלה: מדוע יש צורך להביא פירוט של כל מסעות בני ישראל במדבר?

ישנם שני הסברים לכך:

פירוט המסעות מעיד על אהבת הקב"ה לבני ישראל על שרוב שנותיהם במדבר היו במנוחה.
הדבר מנציח את העובדה שעם שלם שהה במדבר 40 שנה והקב"ה סיפק להם את כל צרכיהם בצורה ניסית יום-יום, שעה-שעה: מזון, שתייה, צל והגנה. דבר שהוא בלתי נתפש בשכל האנושי.

רש"י מפרש שהדבר דומה למלך שבנו חלה, והמלך הלך איתו למקום רחוק כדי שיתרפא. בדרך חזרה הביתה, המלך מזכיר לבנו את כל המקומות שבהם הם עצרו בדרך הלוך ומה קרה בכל מקום.

"וַיִּסְעוּ מִיַּם סוּף וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין׃" נשאלת השאלה: איפה זה מדבר סין?

מדבר סיני הוא חלק ממדבר סין. לפני מתן תורה הוא נקרא מדבר סין. לאחר מתן תורה הוסיפו לו את האות י' שהיא כנגד עשרת הדיברות ומאז הוא נקרא: מדבר סיני.

נשאלת השאלה מדוע לא מוזכר המאורע העיקרי של מתן תורה בין כל המסעות?

תשובה: מתן תורה היה בין המסעות שנסעו עם ישראל, ומסבירים שהתורה היא דבר תמידי ולא שייך לכתוב על זה וייסעו ויחנו.

אזהרת הקב"ה לבני ישראל

לפני הכניסה לארץ ישראל הקב"ה פונה אל משה ומזהיר אותו שעל בני ישראל לגרש ולהשמיד את כל שבעת העמים היושבים שם ולהחריב את כל הפסלים והמקומות שבהם הם עבדו עבודה זרה, ככתוב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר׃ דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן׃ וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ׃ וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ׃".

הקב"ה מדגיש שרק אם הם יעשו בדיוק את מה שהוא אומר, הם יוכלו לשבת בארץ באופן קבוע ולהוריש אותה לילדיהם, אבל אם הם ישאירו אפילו חלק קטן מהעמים שם, הם יציקו לעם ישראל: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ׃". ובסופו של דבר הקב"ה כמו שהוא חשב לגרש את העמים הוא יגרש את בני ישראל מארץ ישראל: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם׃".

חלוקת הארץ לנחלות

בשלב זה משתנה השם של ארץ כנען לארץ ישראל.

הקב"ה משרטט את גבולות הארץ כדי שבני ישראל ידעו בדיוק מהיכן עליהם לגרש את שבעת העמים והיכן הם יכולים להתיישב. בגבולות אלו עתידים להתיישב תשעה שבטים וחצי מאחר ששבט גד, שבט ראובן וחצי משבט מנשה קיבלו נחלות בעבר הירדן המזרחי, כפי שתואר בפרשה הקודמת, פרשת מטות.

משה פעל לחלק את הנחלות על פי גורל שציווה אותו הקב"ה, ככתוב: "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה׃".

כיצד התבצעה בפועל חלוקת הנחלות?

הקב"ה מסר למשה רשימה של אנשים שנבחרו להנחיל את הארץ לבני ישראל והם: אלעזר הכהן הגדול, יהושע בן-נון, המחליף את משה, ועוד נשיא מכל שבט. הנשיא יקבל לעצמו את החלק של כל השבט ואז יחלק אותו בין כל אנשי השבט, ככתוב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן׃ וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ׃".

ערי הלויים וערי המקלט

שבט לוי לא קיבל נחלה בארץ בגלל תפקידו המיוחד. הקב"ה ציווה את השבטים להעביר מכל שבט לפי גודלו מספר ערים כך שבסך הכל הלויים יקבלו 48 ערים, ומתוכן 6 ערים ישמשו כערי מקלט, ככתוב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר׃ צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם׃ וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם׃ … וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר׃ כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן׃ וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם׃".

הקב"ה ציווה להגדיר 6 ערים כערי מקלט בחלוקה הבאה: שלוש ערים מכל צד של הירדן: שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי ושלוש ערי מקלט בעבר הירדן המערבי: "וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם׃ אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה׃".

מהי עיר מקלט?

אם קרה מקרה שבו אדם הרג אדם אחר בין בשוגג (בטעות) ובין במזיד (בכוונה תחילה, רצח), הוא נמלט לעיר מקלט כדי להתגונן מנקמת דם של אחד מקרובי המשפחה של הנרצח (שנקרא: גואל הדם) עד שהוא יובא למשפט לפני הסנהדרין.

ישנם שני מצבים:

במידה ואותו אדם הרג בשוגג, הוא יחזור לעיר המקלט ושם הוא יגור עד מות הכהן גדול: "כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ׃". כל עוד הוא נמצא בעיר המקלט, הוא מוגן מגואל הדם. אם הוא ייצא משם, גואל הדם יכול לנקום בו מבלי שהוא יואשם ברצח: "וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה׃ וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם׃".
במידה ואותו אדם רצח אדם אחר במזיד, אז דינו מיתה ובית הדין מוסר אותו בידי גואל הדם, שהורג אותו בסיף: "גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא יְמִיתֶנּוּ׃".

נקודה חשובה היא שאם אדם הרג בשוגג ועליו ללכת לגור בעיר מקלט תקופה לא ידועה, הוא לא יכול להתחמק מעונשו בכך שישלם כסף: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן׃", ובוודאי אדם שרצח לא יכול להימלט מעונש המוות שנגזר עליו בשום צורה או דרך: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת׃". הסיבה לכך שהקב"ה לא מוותר בדיני נפשות היא ששפיכות דמים משחיתה את הארץ הקדושה ואין דרך לכפר על הנרצח, אלא בסיום חייו של הרוצח: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ (תרשיעו) אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ׃". כאמור, הקב"ה מנהיג כאן עיקרון חשוב ויסודי שעובר כחוט השני לאורך כל הנהגתו את העולם ואת בני ישראל והוא העיקרון של: מידה כנגד מידה.

דין העברת נחלות בין השבטים

המנהיגים של חצי שבט מנשה, שקיבל נחלה בארץ, פנו אל משה ואמרו לו שהקב"ה ציווה שבנות צלפחד (שגם הן משבט מנשה) יקבלו נחלה, מתוך הנחלה של כל שבט מנשה. עד כאן הכל טוב ויפה. אז איפה הבעיה? הבעיה היא שאם בעתיד הן תינשאנה לגברים משבטים אחרים ויולדו להם בנים, אז הנחלה תעבור על השם של בעליהן, וכך יגרע שטח מכלל הנחלה של שבט מנשה: "וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ׃". מאחר שמדובר בירושה, אז גם בשנת היובל הקרקע לא תחזור לשבט מנשה. משה השיב להם שדבריהם נכונים, והוא המליץ לבנות צלפחד להינשא לגברים משבט מנשה: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים׃".

הקב"ה ציווה לדור הראשון מיורשי הארץ שלא להתחתן בין השבטים, אלא שינשאו גברים ונשים מאותו שבט, ודין זה, הוא בגלל בנות-צלפחד, שקיבלו חלק בארץ, ולא יעבירו אותו לשבט אחר. חז"ל אומרים, שבאמת לא היה ציווי לבנות-צלפחד, אלא הן היו מותרות להינשא לשבט אחר, אלא רק עצה טובה נתן להם, שיינשאו רק לשבטם. ה"אור החמה" מסביר, מהו העניין לאסור רק לדור הראשון? מפני שהם קיבלו את חלקם בארץ ישירות מהקב"ה, ואין זה כבוד להם להעבירו לשבט אחר כאילו שאינו רוצה בחלק זה, אך אח"כ בתורת נחלה, אין בזה קפידה.