"האתגרים הרבים שיצרו ימי הלחימה שבמהלכם נמצאת ישראל מאז ה-7 באוקטובר צפויה להביא לגל של קשיים רגשיים ונפשיים בקרב ילדים, בני נוער וצעירים בישראל. קיים ערך גבוה בקבלת מענה ותחילת טיפול בקשיים נפשיים סמוך ככול הניתן לאירוע הטראומטי, כדי למנוע מתסמיני הפוסט-טראומה להפוך למצב נפשי כרוני ומתמשך. לכן אבחון מוקדם והתערבות מוקדמת, המכונים בספרות 'חלון הזדמנויות', חשובים מאוד לטיפול בקשיים נפשיים ורגשיים בקרב בני נוער וצעירים. זו הסיבה לכך שלמערכת החינוך יש אחריות לדברר את עולם בריאות הנפש, לנרמל את התופעות ולא להשאיר זאת לטיפול בקהילה, חרף העובדה שמערך הייעוץ והשירות הפסיכולוגי החינוכי נמצאים בתת-איוש חמור".
כך אומרת צמרת אביבי, בת 49, סגנית נשיא לה"ב, חברת ועד מנהל בעמותת לנפ"ש, מייסדת ומנכ"לית העמותה לקידום החינוך המשלים, מובילת מאבק העצמאים, אקטיביסטית חברתית- פוליטית. היא אשת חינוך מנוסה, בעלת עסק מעל 15 שנה להוראת מוסיקה לגיל הרך. בשל הקשר הישיר לעולם בריאות הנפש הצטרפה לוועד המנהל של עמותת לנפ"ש, שמטרתה להיטיב עם מתמודדי הנפש בכמה זירות. צמרת מובילה את קשרי הממשל בעמותה ואת תוכנית החינוך ההסברתית הלאומית בקרב תלמידי ישראל.
היא נולדה וגדלה בנתניה, ילדות שמחה ומאושרת עוד מהעידן שבמשך כל שעות אחרי הצהריים הילדים היו יורדים לחצר ומשחקים עם ילדי השכונה. תמיד הייתה מוקפת חברים וכזו שהיא המרכז בכל מפגש. למרות שבילתה שעות במשחקי רחוב הייתה 'תולעת ספרים'. אמה עבדה בחנות ספרים בעיר והייתה מביאה הביתה ספרים חדשים. צמרת: "במיוחד נהגתי לקרוא שוב ושוב את הספר 'העץ הנדיב' מאת של סילברסטיין. בספריה הפרטית שלי היו עשרות ספרים, אך זה היה הספר האהוב עליי. הוא תמיד נסך בי תחושות של תקווה, חמלה ועזרה למוחלש. לימים הבנתי שפשוט הזדהיתי עם העץ בסיפור שמזקק את ה-D.N.A שלי: לעשות טוב בעולם הזה, לחמול, להיות אמפטיים, לתת ללא תמורה, לאחד ולקרב לבבות".
לזמר העברי נחשפה בזכות אמה שהייתה מאזינה מושבעת של רשת ג'. אחיה הגדול עופר, חובב מוסיקה, היה מנעים את הרגעים בבית עם מוסיקה איכותית, שלימים עיצבה אותה והפכה לחלק ממנה, "אני זוכרת ששעות רבות הייתי מבלה עם אחי הגדול בחדרו, ברקע נשמעים כל התקליטים שהוא אהב, ואלו למעשה הפכו להיות התשתית המוזיקלית שלי". בתיכון למדה מגמה ספרותית וזה הוביל לבחירת הלימודים האקדמיים שלה באוניברסיטת תל אביב – מנהל החינוך וספרות עברית. הצבא לא היה משמעותי עבורה. "הרגשתי שאני בורג קטן במערכת המסואבת ושהחוזקות שלי לא באות לידי ביטוי. שירתתי בקריה, כל יום בבית. בכלל, אני אוהבת את הבית והשורשיות, אפילו טיול גדול אחרי צבא לא עשיתי. אני די ממוקדת בתרבות שלנו ורוצה להשפיע רק כאן", היא מודה.
בעקבות אהבתה הגדולה למוסיקה והרצון להשפיע על הדור הבא היא הקימה עסק להוראת מוסיקה לגיל הרך, שאותו היא מובילה מעל 15 שנה. היא גם מופיעה בערבי שירה בציבור בבתי דיור מוגן ונהנית מאוד מכך. על מנת להתמקצע בתחום החינוך המוזיקלי עברה קורסים ולמדה שיטות שונות של העברת המוסיקה בהתאמה לגיל הרך, גישות שאותן היא מיישמת מדי יום בעבודה.
היא מגלה כי החזון החינוכי שלה כולל את שינוי התפיסה של מקבלי ההחלטות, של ההורים ושל כל מי שמלווה את הילד מגיל לידה עד סיום התיכון – שהנפש והגוף אחד הם. "אני אוהבת מאוד את המפגש עם הילדים הקטנטנים ולראות איך המוסיקה נכנסת להם ללב ומשנה להם את התודעה. מאז שהתחלתי לעסוק בתחום זה לימדתי קרוב ל-8,000 ילדים בגנים מגיל לידה עד גן חובה. ההבנה שאני משמעותית עבורם הייתה במפגש אקראי עם תלמידה שלי לשעבר, שכעת עוסקת במוסיקה ולומדת ברימון, שאמרה לי שבזכותי היא נמצאת במקום הזה. מחקרים מוכיחים שתחום הידע של חינוך מוזיקלי הוא קריטי ליצירת חינוך איכותי ומיטבי, בפרט בשלוש השנים הראשונות של הפעוטות. לכן חשוב לחשוף את הפעוטות לכמה שיותר תכנים מעשירים. הצורך שלי במפגש עם הקטנטנים התחדד אחרי תחילת המלחמה. לקחתי קשה מאוד את הטבח ואת מה שקרה לנו כעם וכלאום, וכשחזרתי לגנים שאבתי מהילדים כוחות ותקווה".
כל העיסוק בחינוך הבלתי פורמלי הוביל אותה להצטרף לעמותת לנפ"ש שבה היא מכהנת כדירקטורית. "אני מאמינה שיש לאפשר לילדים הצצה לעולם בריאות הנפש, לנפץ את הסטיגמות ולשבור את חומת הבושה על מתמודדי נפש, לנרמל את התופעה. על אחת כמה וכמה לאור העובדה שאנו חיים במדינה עם טראומה מתמשכת. יש להכשיר את הילדים כשומרי סף כלפי עצמם וכלפי חבריהם, וכך ניצור חברה חומלת, אמפטית למצוקות האחר. חשוב לי לקדם שבתוך החינוך הפורמלי הליבתי הילדים יקבלו תכנים של הנפש, העשרה, מענה למצוקות נפשיות, העצמה והכלה וששגרת היום יום אצל תלמידי בית הספר תכיל גם את השיעורים שציינתי ושיהיו כחלק מהתוכנית הלאומית הבין-משרדית. כשהילד מקבל מענה רגשי הוא יהיה פנוי ללמידה במקצועות הליבתיים".
היא נשואה לשאולי ולשניהם שני ילדים: מתן, בן 19 המשרת בקריה ונויה, בת 16, תלמידת כיתה י'. "בעלי הוא האיש הכי תומך בעולם, העוגן שלי, ואיני יכולה לתאר את עצמי בלעדיו. ילדינו גדלים על ערכים של ציונות, פטריוטיות, התנדבות, סולידריות חברתית וערבות הדדית. מעל עשור אני מתנדבת בקהילה בטקסים ובפעילויות קהילתיות, ובעלי מתנדב במילואים שנים רבות, כך שהם שואבים את הערכים האלה", היא אומרת.
הקורונה השביתה לה את העסק לחלוטין. מכיוון שהיא איננה הטיפוס שיושב בבית ומתמרמר על מר גורלו החליטה ליזום וליצור קשר עם חברי כנסת שונים כדי שיתנו מענה מיידי ופתרונות. כך התגלגל הקשר עם מנכ"ל הביטוח הלאומי דאז וכך למעשה גילתה על חוק סיווג מבוטחים, שלמעשה מעניק זכויות ל'פרילנסרים' מסוימים מול הביטוח הלאומי, כולל דמי אבטלה כפי שיש לשכירים, רק שאף אחד לא טרח ליידע על החוק הזה כל השנים, אפילו לא המייצגים ופה צמרת עשתה פריצת דרך.
צמרת: "בעקבות התערבותי עודכן האתר של הביטוח הלאומי, ולמעשה ניצלתי את ההקלות שהיו אז, בתקופת החירום והצלחתי להכניס, למרות התנאים הקשוחים של החוק, את ענף המורים מהחינוך המשלים והבשורה על הפתרון למורים של תחום החוגים הופצה על ידי. בתחילת הדרך התיקון היה מיועד רק לעוסקים בתחום המוסיקה. אך עמדתי על כך שזה לא שוויוני ופוגע בעצמאים רבים אחרים בתחום, ולכן הורחבו הזכויות לשאר תחומי החוגים. כך הפכתי להיות מובילת המאבק כדי לסייע לאנשי הענף שלי. כל מורה עצמאית, שהצלחתי לסייע לה ולמצות זכויותיה מול ביטוח לאומי, מבחינתי זה היה עולם ומלואו. הרגשתי שליחות בכל המאבק מול הרשויות, הרגשתי שזה גדול ממני והייעוד שלי זה עזרה לעצמאי השקוף והקטן שנרמס פעם אחר פעם. 90% מהענף שלי הן נשים שקולן לא נשמע".
כשהמשק התחיל להיפתח היא יזמה קשר עם בכירי משרד הבריאות ויצרה את התו הסגול לכל הענף שלה. היא נלחמה כדי להחזיר את אנשי החינוך האלה לעבודתם כי הבינה כמה חשובה העבודה שלהם מול הילדים. בהמשך ייצגה את הענף בוועדות הכנסת השונות וייסדה את העמותה לקידום מעמד וזכויות המורים העצמאיים שכיום היא משמשת המנכ"לית שלה. לימים הצטרפה העמותה לארגון היציג של העצמאים לה"ב (לשכת ארגוני העצמאים בישראל) ואף נבחרה לסגנית הנשיא. "אנחנו מקדמים מדיניות וחקיקה לטובת ציבור העצמאים, שגם כך מופלה לרעה. זו ריצה למרחקים ארוכים וכל מאבק הוא סיזיפי וקשה, אבל אין לנו ברירה אחרת. מבחינתי זה לחיות או לחדול", היא מצהירה.
צמרת: "בכל מקום שבו ניתנת לי הבמה אני חוזרת על המנטרה שאנו העצמאים רוצים להרגיש שהמדינה נותנת לנו גב ולא זונחת אותנו ברגעים קשים. המדינה יודעת יפה לגבות מאיתנו מיסים, אך כשזה מגיע למצב של לתמוך בנו בעיתות משבר אנו נאלצים להיאבק על המובן מאליו. אני תמיד מזכירה למקבלי ההחלטות שיש חוזה בלתי כתוב בין ציבור העצמאים לבין המדינה ואנו שם למענה ללא תנאים, אבל אנו צריכים להרגיש שזה הדדי. המדינה צריכה להעביר תמיכות ומענקים כדי שהכלכלה תמשיך להיות עם הראש מעל המים. ללא ספק, העסקים הקטנים הם הקטר של הכלכלה בישראל, ואם המדינה לא ששה להושיט לנו יד אנו עלולים לראות את הכלכלה קורסת כמו מגדל קלפים שמתמוטט".
לסיכום היא מודה כי היא בהחלט רואה את עצמה כמי שצריכה להיות בצמתים של מוקדי קבלת ההחלטות, אם זה כמחוקקת, חברת כנסת לעתיד, ואם זה בעמדות ובתפקידי מפתח. "עבורי העשייה הציבורית היא שליחות ליצירת עולם טוב יותר תוך התמקדות במדינה האהובה שלנו. אני פועלת למען אחדות בין חלקי וקבוצות העם, ואני תמיד מסבירה כמה אהבת חינם, שיח מקרב ומניעת שסע הם קריטיים עבורנו כאזרחי המדינה".
הוספת תגובה