״מה שמחבר בינינו״ הוא סרט צרפתי שמסרב להתיישר לפי מוסכמות הז’אנר. הוא מתבונן במערכות יחסים בעין חדה, אירונית ורחומה בעת ובעונה אחת. הוא נכנס בשקט, כמעט על קצות האצבעות, אך עד מהרה מתברר שזהו שקט מן הסוג שממשיך להדהד הרבה אחרי שהכתוביות עולות. לא מפני שהוא מספק תשובות גדולות, אלא משום שהוא יודע מתי לעצור, מתי להקשיב, ובעיקר מתי לסמוך על הצופה שישלים בעצמו את מה שנותר בין השורות.
הקרנת טרום הבכורה בסינמטק תל אביב התאימה לסרט כמעט באופן מושלם, ואולי דווקא משום שלא ניסתה להתאים לו דבר. אולם קטן, קהל מצומצם, בלי רעש ובלי טקסיות, תנאים שמבהירים מהר מאוד שהסרט הזה לא מחפש להרשים, אלא להתקרב.במרכזו ניצב אב חד הורי, דמות המחזיקה את היומיום בקצב מדוד ובשקט כמעט עיקש. הוא לא גיבור חד משמעי וגם לא אדם שבור, אלא אדם המנסה להחזיק את חייו בתנועה מתמדת בין אחריות לעייפות, בין תחזוקה שוטפת של חיים לבין האפשרות שמשהו חדש ייפתח בהם. הקשר הנרקם בינו לבין רופאת הילדים של בנו מתפתח באיטיות חכמה, כזו שלא ממהרת להפוך קרבה לרומנטיקה נוצצת. להפך, הסרט מבין שאמון נבנה במנות קטנות, במבט הנשאר חצי שנייה יותר, בשאלה שלא נענית מיד…
מולו ניצבת סנדרה, מן הדמויות היפות והמרתקות בסרט. בחירתה בחיים עצמאיים, מחוץ למסלול המשפחתי המקובל, אינה מוצגת כעמדה רעיונית אלא כדרך חיים שלמה, על הצלילות, העומק והמחירים שנושאת עמה. מתברר שגם לחופש יש דמי ועד. טרדייה מתבוננת בה ברוך נדיר, אך מבלי לייפות או לרומם אותה. אצלה החירות איננה ניצחון אלא משמעת. כוחה נובע בעיקר מן המודעות הצלולה שלה לעצמה, למחיר בחירותיה ולמורכבות שהן נושאות עמן. בזכותה היא מתגלה כאחת הדמויות האנושיות והמרתקות ביותר בסרט.
התינוקת הינה הדמות השקטה ביותר בסרט אבל סביבה הכל משתנה. כל שלב בחייה מסמן מעבר, הסתגלות ושינוי ביחסים סביבה, והסרט משתמש בהתפתחות זו, כדי להראות לא רק את הילדה עצמה אלא גם את האופן בו, הדמויות האחרות לומדות להשתנות יחד איתה. מבוגרים אוהבים להגדיר קשרים. ילדים פשוט בודקים מי מגיע. דרך המבט של התינוקת, כל הדיונים על זוגיות, הורות, בדידות וחופש מצטמצמים לשאלה בסיסית אחת: מי באמת נמצא כאן. עבורם, קשר נמדד בנוכחות, בתשומת לב, בחום שחוזר על עצמו.
טרדייה מעניקה לדמויות שלה זמן להתגלות בקצב שלהן, ומזמינה גם את הקהל להשתתף בפענוח שלהן. היא משאירה שאלות פתוחות, סומכת על השתיקות ולא נבהלת מרגעים שאין להם הסבר מיידי. בתקופה שבה לא מעט סרטים מתעקשים לפרש את עצמם עוד לפני שהצופה הספיק לחשוב, זו בחירה מרעננת. כל נולד סרט שלא ממהר לשום מקום ובדיוק בשל כך, מגיע רחוק.המשחק כולו בנוי על ניואנסים. כאשר השחקנים מאמינים לרגעים הקטנים, גם הצופה מאמין להם. האב נושא את כאבו ואת עייפותו בלי להידרדר למלודרמה, סנדרה, הספרנית, מביאה איתה נוכחות יציבה אך חיה. והתינוקת, בעצם היותה שם, מטעינה כל סצנה באנושיות שקטה. הקשר ביניהם אינו נבנה מהצהרות אלא ממבטים, שתיקות והיסוסים.
אחד ההישגים המרשימים של טרדייה הוא האופן בו, היא משתמשת במרחב הקולנועי. גם כשהדמויות חולקות את אותו חדר, הן אינן תמיד חולקות את אותו עולם רגשי. המרחקים ביניהן, מיקום הגוף בתוך הפריים וההחלטה מתי להתקרב ומתי להישאר מרוחקים מספרים לא פחות מן הדיאלוגים עצמם. המצלמה אינה מתערבת ואינה מכוונת את הצופה בכוח אל הרגש, אלא מעניקה לו זמן להתבונן. זו בחירה בוגרת, המאמינה בכוחה של התבוננות ומאפשרת לדמויות לחשוף את עצמן בהדרגה, כמעט בלי שנרגיש.
בתקופה בה, סרטים רבים מבקשים ללכוד את הקהל באמצעות קצב מהיר, תפניות תכופות והעצמה רגשית כמעט בכל סצנה, ״מה שמחבר בינינו״ בוחר בדרך הפוכה. הוא מאט את הקצב ומעדיף עקביות על פני אפקטים. זו אינה בחירה שתתאים לכל צופה, ויש מי שימצאו אותה מאופקת מדי, אך דווקא הסבלנות הזו היא שמעניקה לסרט את ייחודו. במקום לרדוף אחר תשומת הלב, הוא בונה אמון וככל שהעלילה מתקדמת, מתברר עד כמה בחירה זו, מדויקת לעולם בו, מבקש לתאר.
יוטיוב באדיבות קולנוע חדש
היופי טמון דווקא במה שאינו מתעקש להיראות כמו שיא. ארוחת ערב, הליכה שגרתית או שיחה צדדית מקבלות כאן משקל דרמטי. זהו קולנוע שמבין שהחיים מתרחשים בין הפרטים הקטנים, הרבה יותר מאשר ברגעים שמצהירים על עצמם בקול. מי שמחפש סערה רגשית ימצא כאן קצב מאופק, אבל מי שמחפש מבט מדויק בבני אדם יגלה סרט שיודע היטב היכן הלב נמצא דווקא כשהוא מסרב להרשים.
אולי משום כך היציאה מהאולם אינה מלווה בתחושת פתרון, אלא בתחושת היכרות. טרדייה אינה מבקשת להגדיר מחדש את המשפחה; היא רק מזכירה שכל קשר אנושי נבחן פחות ברגעים הגדולים ויותר בהתמדה של היומיום. זו תובנה שקטה, אך היא ממשיכה ללוות את הסרט גם הרבה אחרי שהוא מסתיים.
מהסרט הזה יוצאים לא רק עם המלצה, אלא עם רשימת אנשים שעברה בראש. וזה בדיוק כוחו: הוא לא מסתפק בחיוך בסיום, אלא גורם להסתכל סביב ולתהות מי באמת מחכה שם, מי ממשיך להופיע גם כשאין לכך סיבה גדולה, ומי בוחר להישאר גם כשהיומיום מכביד על כולם באותו משקל מוכר.מעטים הסרטים שמבקשים מהצופה כל כך מעט בזמן הצפייה, וממשיכים ללוות אותו כל כך הרבה אחריה. טרדייה אינה מבקשת להרעיש אלא לדייק. לפעמים, זו הדרך הארוכה יותר אל הלב ובמקרה הזה גם העמוקה יותר.
וכשצלילי ״Você Abusou״ של Maria Creuza מלווים את סיום הסרט, משהו מהרגש הזה נשאר באוויר. השיר לא סוגר את הסיפור, אלא מרכך אותו, מעמיק אותו, ומוסיף לו שכבת געגוע יפה ועצובה גם יחד. הוא משאיר אחריו הדהוד רך, כמעט כמו זיכרון שנשאר על קצה הלשון, כשצליל האחרון דועך, נדמה שלא הסרט מסתיים אלא רק השיחה שהוא פתח.
החל מן ה 2 ביולי בסינמטק תל אביב וברחבי הארץ
הוספת תגובה