עדיקא מתמקד בעבודותיו בייצוג המזרחי, מעמד, זהות עדתית, לאומיות ,מקומיות ומיניות. בין דיוקנאותיו הוא מצלם גם חפצי טבע דומם מגוונים, אשר הזכירו לי את רוברט מייפלת'ורפ אבל בנגיעה ישראלית מיוחדת. עדיקא קרא לתערוכתו בשם "לדוד מזמור" שם הלקוח מספר תהילים והוא בעצם מעלה את השאלה, מה קדם למה שירתו של דוד המלך או השכינה? ובמקרה של עדיקא, היצירה או ההשראה?
נכנסתי אל החלל ונדחקתי אל תוך מסדרונות צפופים אשר נושאים עימם דיוקנאות ענקיים. בכל דיוקן אשר עליו הסתכלתי ממש חשתי איך נשמת המצולם נוכחת בו. בעודי מסתובבת בחלל המשכתי להרגיש איך הדמויות מסביב נצמדות אליי ועוטפות אותי. התרגשתי לזהות כמה מחבריי הצלמים בין הדיוקנאות כמו מיכאל ליאני ויובל אצילי. גודל הדיוקנאות ומבטם החודר של המצולמים בהחלט הצליח לעורר בי את תחושת הנשגב ואכן כל יצירה בעבודתו של עדיקא היא נשגבת, הדמויות כל כך מרשימות ומיוחדות שאי אפשר לא להתאהב בהן.
לא היה ברור לי אם אני מסתכלת על הדמויות או שהן מסתכלות עליי כשבעיניהן אני פוגשת במבטו של עדיקא. לא בלבד שעדיקא יצר תערוכת צילום אלא גם שהוא עוסק בנושא המדיום בצילומיו. בעבודתו עדיקא עוסק במפגש בין שני יוצרים שלו ושל שניים עשר צלמים אשר חלקם תלמידים, קולגות וחברים. הוא בוחן שאלות של ייצוג, אסתיקה וטעם ומעלה בפנינו מחשבות על ייצוגי גוף, פוליטיקה, חברה וקהילה באופן אחר.
עדיקא מעדיף לצלם את בני מינו כדי להעביר לנו דרכם באופן רפלקסיבי את זהותו האישית ביחס להיסטוריה של האמנות. בין הדיוקנאות מוצגים בפנינו צילומי טבע דומם כמו פרחים, פסלונים, קונכיות, ספר וצנצנת אשר מוסיפים נופך עדין ופיוטי לדיוקנאות של האמנים הצלמים. אלו הם השתקפותיהם של המצולמים בתוך יצירתו, ממש כמו ראי לנשמתם. עדיקא שולט במבט הצופים דרך קירות מנותקים ומאחורי כל קיר פוגשים במבט אחר ובסיפור אחר.
צילומים אלה צולמו בדרך המסורתית תוך שימוש במצלמה אנלוגית בפורמט רחב ובפיתוח פילים אשר מייצרת דיוקן עשיר בפרטים. המצולמים נאלצים לעצור את נשימתם בכל צילום ולא לזוז וכך אפילו גדלה עוד יותר האינטימיות בין עדיקא למצלמיו.
תערוכה עוצרת נשימה , לכו לראות!
אוצרת התערוכה : כרמית גלילי
יפו III מגזין, רחוב עולי ציון 34 ת"א יפו
מאת : אלינור וולנרמן
הוספת תגובה