הקריטריונים הנדרשים להוכחת תביעת רשלנות רפואית

סעיף 36 לחוק קובע כי החובה המתוארת בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי כל בעל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.

רשלנות רפואית הינה סוג מסוים של עוולת הרשלנות, המהווה דרך המלך להטלת אחריות נזיקית על מי שפגע במטופל שלו באופן שהסב לו נזק. הפסיקה מחלקת את הרשלנות הרפואית לשלושה סוגים שונים. האחד הינו התרשלות בטיפול הרפואי עצמו, השני הינו התרשלות בשל היעדר הסכמה מדעת של המטופל לטיפול הרפואי שקיבל, והשלישי הינו פגיעה באוטונומיה של המטופל. במידה ונגרם למטופל נזק, נוצרת לו עילת תביעה בגין רשלנות רפואית.

מרכיבי עוולת הרשלנות הרפואית

בדומה לעוולת הרשלנות הכללית, רשלנות רפואית מורכבת מ-3 יסודות: חובת הזהירות, התרשלות וגרימת נזק.

חובת הזהירות תוחמת את גבולות עוולת הרשלנות, והיא מורכבת משלושה תנאים מצטברים. הראשון הינו צפיות טכנית – קרי, האם אדם סביר יכול היה לצפות את קיומו של הניזוק במתחם הסכנה. השני הינו צפיות נורמטיבית – קרי, מה ראוי לדרוש מהמזיק לדעת, והאם ראוי לחייב אותו לנקוט באמצעי זהירות כלפי אדם שהוא יודע שעלול להימצא בתוך מתחם הסכנה. השלישי הינו תנאי נגטיבי, והוא שיקולי עקרון ומדיניות שעשויים לגרום לבית המשפט לקבוע שלא ראוי כי תקום חובת זהירות.

יסוד ההתרשלות מהווה את לבה של עוולת הרשלנות. כאמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, התרשלות הינה עשיית פעולה שאדם סביר לא היה מבצע באותן נסיבות, או שלא היה מבצע ללא נקיטת אמצעי זהירות סבירים באותן נסיבות.

בתחום הרפואה, הסטנדרט הראוי שנדרש מרופא לעמוד בו, על פי מבחן האדם הסביר, נקבע על פי מבחן הפרקטיקה המקובלת. מבחן זה מגדיר מהי רמת הידע והמקצועיות שרופא צריך להפגין בתחומו, שחריגה ממנה תיחשב כהתרשלות בתפקידו.

רמה זו נקבעת לפי עמדת הרופאים המומחים בתחום, ולכן בית המשפט – כגורם שאיננו מקצועי בתחום הרפואה – כמעט ולא מתערב בעמדתם זו. זאת למרות שבית המשפט מצהיר על עצמו בגורם בעל סמכות לקבוע במקרים מסוימים כי פרקטיקה מקובלת כלשהי הינה רשלנית. לרוב, מקרים אלו הינם מקרים בהם רמת ההבנה הרפואית הנדרשת הינה נמוכה יותר.

יסוד הנזק, שכולל בתוכו גם קשר סיבתי בין התנהגות הרופא לבין הנזק שנגרם למטופל, מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין כ"אובדן חיים, נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אובדן או חיסור כיוצאים באלה". לפי דיני הנזיקין, פיצוי יינתן רק בהוכחת נזק כהגדרתו זו, ובהוכחת קשר סיבתי בין פעולת הנאשם לנזק שנגרם למטופל.

הפסיקה דנה לא מעט בשאלת סוג הנזקים המזכים בפיצוי, ועם השנים התפתחה כך שכיום ישנה נכונות להכיר גם בנזקים ממוניים טהורים (ולא פיזיים) כנזקים הטעונים פיצוי, ואף בנזקים נוספים שבעבר לא זיכו את הנפגעים בפיצוי.

רשלנות רפואית בפסיקה

בעניין דעקה, התובעת סבלה משתי בעיות רפואיות – האחת ברגל והשנייה בכתף. התובעת נכנסה לניתוח שעניינו היה הרגל, ובהחלטה מקצועית מהירה ודחופה החליטו רופאיה לנתח גם את כתפה. הרופאים החתימו אותה על טופס הסכמה כאשר כבר הייתה שכובה על שולחן הניתוחים, על סף קבלת סמי הרדמה, ובאופן טבעי בלחץ מהניתוח, וכן מבלי להעניק לה הסבר ראוי ביחס לסיכונים והסיכויים שבניתוח. כתוצאה מהניתוח נפגעה כתפה של המטופלת התובעת.

בית המשפט קבע בעניין זה את ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה. בקביעתו, הסביר כי התייחסותם של הרופאים למטופלת ואופן קבלת ההסכמה ממנה היו נגועים בזלזול באוטונומיה שלה לבחור את הפרוצדורה הרפואית אותה תעבור, ובדרך שבה תעבור אותה. כלומר, הפגיעה באוטונומיה על ידי קבלת הסכמה שלא מדעת, עולה כדי רשלנות רפואית שזיכתה את התובעת בפיצויים; זאת למרות שככל הנראה הייתה מסכימה לעבור את הפרוצדורה הרפואית לו קיבלה את המידע הנדרש.

פרשה מפורסמת אחרת, עניין קליפורד, עסקה בהתרשלות בטיפול הרפואי עצמו. העותרת סבלה מנזק גופני שנגרם לה בהיותה בת 5 כתוצאה מזריקת הרדמה מקומית שהזריק לה המשיב, רופא שיניים, כהכנה לטיפול שיניים. הנזק נגרם עקב הזרקת חומר ההרדמה לתוך עורק וזרימתו לכיוון המוח.

הרופא השתמש במזרק לא שואב. התביעה הצליחה להוכיח כי הנזק לא היה נגרם לו רופא השיניים היה משתמש במזרק שואב, שמאפשר לבחון האם המחט הוחדרה לכלי הדם או לא. לכן, הגם שהפרקטיקה בה השתמש הרופא הייתה מקובלת, בית המשפט קבע שאכן הייתה התרשלות מכיוון שהסיכונים הכרוכים בשימוש במזרק לא שואב היו ידועים, וניתן היה להימנע מכך בקלות על ידי שימוש באמצעי זהירות זמין – מזרק שואב – שלא כרוך בתוספת עלות משמעותית.

דעת המיעוט בפסק הדין דבקה בגישת הנוהג, וגרסה כי לפי הנוהג הקיים בתחום רפואי זה, לא הייתה מניעה מלהשתמש במזרק הפחות משוכלל. במידה והייתה מתקבלת דעה זו, לא הייתה מוכחת התרשלות והנתבע לא היה חב בפיצויים לנתבעת.

רשלנות רפואית יכולה לגרום לקורבנותיה נזקים גופניים חמורים, שלעתים הינם בלתי הפיכים. לשם קבלת פיצוי ראוי בגין נזקים אלו, מומלץ לפנות לעורך דין שמואל קשיוב המומחה שתחום הרשלנות הרפואית, לקבלת ייעוץ מיטבי.