כשאין מקום לסליחה

יום לפני ערב חג, על גבול סיום הפגרה שהוארכה בעוד קצת. בימ"ש ריק כמעט שומם, רגע לפני הכניסה לאולם הדיונים מצאתי עצמי אוחזת בידו של קשיש בן 87, גבר שלא עשה שום דבר רע לא חטא בכלום ובטח שלא היה צד למקרה הגירושין של בתו מבעלה ובכל זאת חטף חטף עד כדי כך שהיה חשש לבריאותו. יומיים קודם אני מקבלת הודעה מלקוחה וצילום מסך הייתי באמצע פגישות ולא יכולתי להתפנות, אבל משהו בצליל כניסת ההודעות למכשיר שהפך אינטנסיבי ואיננו אופייני לאותה לקוחה גרם לי לבדוק במה מדובר.

הצצתי ולא האמנתי

קראתי שוב ושוב את ההודעה שהיא שלחה אלי, את אותו צילום מסך שלאט לאט התבהר והתברר לי שזו הודעת טקסט ששלח הגרוש שלה לאביה המבוגר!הודעה שכללה תיאור ואיחולים לבביים לאב המבוגר, דימויים ססגוניים החל משושלת היטלר ועד הסבר מפורט מה הוא מתכנן לעשות על הקבר שלו בתקווה שימות כבר ומהר!!! מיד שיכולתי התקשרתי.

עברנו המון ולא זכור לי ששמעתי אותה מתייפחת בכאב כזה אף פעם היא ואחותה הזדעזעו מהשנאה והרוע , והאב, ליבו כמעט ולא עמד בזה. ניסיתי להרגיע, להסביר שפשוט מדובר באדם טיפש וקטן ושצריך להתעלם ממנו שזה מה שהוא מחפש- פרובוקציות. אך הבנות התעקשו ובקשו שלא אעבור על כך בשתיקה. הנחתי אותן לפנות למשטרה עם אביהן להגיש תלונה וכשהן חזרו הגשנו צו הטרדה מאיימת וצו הגנה לבימ"ש.

לדיון בצווים כאלו נוכחות המבקש הינה חובה. ופה היתה דילמה לא פשוטה: הן רצו להשתמש בייפוי הכח שיש להן ולהגיע במקומו מאחר וחששו מאוד לבריאותו ולכך שלא יצליח להגיע פיסית בשל מגבלותיו ומחלתו ובעיקר בשל עובדה כי עימות כזה יכול להזיק עוד יותר לבריאותו. אך בבוקר הדיון התעוררתי להודעה:"אבא מתעקש לבוא ולהיכנס לבד איתך תשמרי לנו עליו".

הדיון היה קשה בעיקר ריגשית, מעולם לא נאלצתי להגן על אדם בגיל כזה בסיטואציה שכזו. למרות המעמד הקשה והמרגש, למרות שהוא נחנק מדמעות כשתיאר לשופט איך כל חייו ניסה רק עזר לזוג שתמיד רק רצה בטובתם, ומעולם לא התערב בדבר וכמה נשבר לו הלב כשהמטפלת שלו הקריאה לו את ההודעה המכוערת מחתנו לשעבר. כמובן שרצו התקבל יש הרחקה ויש מניעת הטרדה,א בל גם יש חור ענק בלב של גיבור גדול שבאמת לא מגיע לו להתמודד עם דברים כאלו בגילו.

אני מלווה אותה כמעט שנה, את הגירושין שלה לא ייצגתי, הם הגיעו להסכם ונתנו לו תוקף. הסכם סבוך, מסורבל ואחד הארוכים והקטנוניים שראיתי, לא רק במהות בעיקר בניסוח שלו. אני זוכרת שנדהמתי לקרוא הסכם כזה שנוסח על ידי עורך דין מוכר ורציני ותהיתי בליבי מה גרם לו לנסחו כך, לימים הבנתי מיד שמה שראיתי היתה אובססיה –אובססיה של הצד השני. שבאה לידי ביטוי גם בניסוח ההסכם גירושין. מן התקטננות על כל מילה, אין ספור אלטרנטיבות, פרשנויות וירידה לפרטים, שגרמו להסכם גירושין, שלזוג נורמטיבי מגיע לחמישה שישה דפים גג, להתפרש על מעל עשרים עמודים.

וכמו בנישואים, וכמו בהסכם. כך גם בגירושין: האובססיביות שלו, הווכחנות וקטנוניות, ממשיכה גם כשהם כבר לא ביחד, הוא הרי יכול להמשיך לשלוט בה דרך הילדים אז למה לא להמשיך ?! עוד לא יבשה הדיו על ההסכם וכבר הגיש נגדה תביעה. תביעה שמהותה גם היא לא ברורה בדיוק כמו ההתנהלות שלו בליל של טענות על היותה אם לא מתפקדת שהחלטותיה והתנהלותה פוגעות בבנים הקטנים שלהם ובקשות להעביר לידיו הרבה יותר סמכויות כהורה המתפקד היחיד – כבר אמרנו: שליטה!

פה כבר נכנסתי לתמונה

התיק נקבע לדיון ראשון בעוד כחודשיים, אבל האדון לא נח לרגע, בערב החג האחרון הוא הגיע לאסוף את הילדים מביתה כשהוא עובר דרך הגינה כי למה להיכנס בשביל הבית כפי שנהוג לעשות?! הוא הלם על הדלת בדפיקות שהיה ספק אם הדלת תישאר במקומה, היא פתחה את הדלת בבעתה, הילדים לידה, לא מבינה את פשר האגרסיביות. מופתעת ודי מפוחדת. והוא בדרמה שלו – כאילו מככב בהצגה הפרטית של עצמו ללא שליטה ללא מעצורים, צרח שמחכה שתוציא אותם כבר. ששוב היא לא מתפקדת. שחרר קללות לחלל האויר.חסם בגופו את הדלת ולא הסכים להמתין בסבלנות שהבנים יהיו מוכנים.

הארוע נמשך לא יותר מרבע שעה, אבל כשהוא עזב היא לא הצליחה לחזור לנשום. היא התקשרה בבכי אלי מסרבת להאמין למה שכרגע ארע בדמעות תיארה את הפחד של הילדים.את האמוק שלו, ובעיקר את השינאה.שלחתי אותה מיד למשטרה. ולאחר מכן התייצבנו בביהמ"ש לבקש צו במעמד צד אחד.גם מול השופטת היה לה קשה לשחזר את הקללות והגידופים המכוערים שלו.את ההתנהגות הכוחנית והאובססיות מולה ובעיקר מול הבנים הקטנים.קיבלנו את הצו,אבל הפחד האימה ובעיקר הכאב נשארו אצלה עמוק בנשמה.

הוא קיבל אירוע מוחי קשה נשאר מוגבל מאוד פיסית וככל הנראה גם קוגנטיבית.והיא החליטה שזה הרגע לקום וללכת,לקחת את בתם התינוקת שטרם מלאו לה שנה ולעזוב. לעזוב אותו, את דירת השכורה הקטנה והחמימה, לברוח כמה שאפשר מהר יותר, רחוק יותר ולנהל מולו מלחמה. לנהל מולו את כל הכאב והתסכול והכעס על כך שחייה השתנו.

מרגע העזיבה הגיעו ממנה צווים וסעדים דחופים ומבול של תביעות קשות ומכוערת. משפחתו מטפלת בו ומתמודדת עם הטרגדיה הכפולה הזו לבד- גם עם הטיפול בו וגם עם הטיפול המשפטי.הם הגיעו למשרדי עם קלסר עב כרס כזה שבדרך כלל נוצר אחרי שנים של דיונים ולא אחרי חודשיים של פרידה, אנחנו קורסים היא גומרת אותנו סיפרו לי אחיו, לא מעניין אותה כלום, רק לפרוק עליו את כל התסכול ובעיקר לדרוש כספים

כספים שכרגע לא קיימים – מה עושים???

בקשתי להיפגש איתו , כשנכנסתי לביתם ראיתי גבר צעיר, מרותק לכיסא גלגלים, ספק מבין מה שמתחולל מסביבו ספק מנותק בעולם אחר שזר גם לו.היה לי ברור שבלי חוו"ד לעניין כשירותו והבנתו אנחנו לא יכולים להתחיל. הסברתי תדרכי ויצאנו לדרך. רגע לפני שיצאתי מביתם הסתובבתי לעברו וראיתי דמעה זולגת במורד לחיו, רכנתי לאחוז בידו להבטיח שיהיה בסדר שנדאג להכל משפטית. ושהוא רק צריך להתרכז בהחלמה שלו ולדאוג לעצמו.לפתע הבחנתי בדף שאחז בידו אגרופו סגר עליו עד כמה שכוחותיו איפשרו לו זה היה הצו מאשתו. והבנתי שלא משנה כמה אנחנו נילחם ונעזור לו למשפטית (בזה אין ספק).וכמה שהוא ישתקם לאט לאט כי יש לו טיפול רפואי מצוין ומשפחה אוהבת ומסורה.עדין, ששום ניצחון לא ירפה לו את השבר בלב.

——————————————————–

קצת על סליחה וכפרה:

לא סתם אומרים שהסליחה הכי חשובה היא בין אדם לאדם. הרבה לפני שצמים ביום כיפור מתפללים בבית כנסת ושומרים מצוות.ההתבוננות האמיתית היא במעשים ובמילים שלנו. יש מעשים שאין להם כפרה יש דברים שפוצעים את הנשמה כל כך חזק שאין מהם שיקום והחלמה.שנאה וכעס אוכלים את הנשמה לא רק של הצד הנפגע.שנאה וכעס הם כמו חומצה בגוף ובנפש של הפוגע אם לא תדאג לסלוח באמת מבפנים ללא התקרבנות תמשיך לאכול את עצמך מבפנים להיות ממורמר ולפגוע בך ובכל יקירך וסביבתך. זה כמו כדור שלג, כרוניקה ידועה מראש זה רע זה קודר זה פוצע זה קורע.זה אוכל אותך מפנים ומשאיר חור ענק. אפשר ללמוד לסלוח על הכל אבל כמו כל דבר זה תהליך שצריך ללמוד אותו, להיעזר באנשי מקצוע מתאימים ואז….

אז הכל נפתח בחיים.