"רבי נחמן מברסלב כך אומר – אסור להתייאש… אם הגיע זמן קשה, רק לשמוח יש" – השיר העממי הזה, מאפיין משהו מן התרבות החסידית, זו שמתחילה במסתורין סביב דמותו של הבעל שם טוב לוחש הלחשים בעיירות פולין במאה השמונה עשרה, ממשיכה בדמותו המוכרת והכותבת מעט יותר של הרבי נחמן מברסלב המצווה הגדול על פולחן אנושי נטול מגבלות קשוחות, ומגיעה עד לנ-נח-נחמנים האלה שקופצים בצמתים מהגג של הנחמוביל ועד ל – נויה מנדל!
מנדל אולי תקרא את הטור הזה ותמשוך כתפיים. אבל כמי שמביט מהצד, כמו אנתרופולוג, לא שיפוטי, השמחה הבלתי נשלטת הזו, היא תרבות, היא הלך רוח, היא אופן קיום יהודי שואף חיים כשהעולם מסביב די דרעק. זו תזכורת למרד החסידי בהגמוניה הרבנית, ובצורך התמידי של היהודי להרים את הראש כשהמצב קשה – שכן במאה השמונה העשרה וגם בהמשך, מצבם הקיומי של יהודי מזרח אירופה שנאלצו "להמציא" את החסידות, מתוך המציאות העגומה, כל אלה מלמדים שכנראה אי אפשר היה להרים את הראש בלי הציווי הנוקשה הזה לשמוח, בכח, בכל סיטואציה.
מנדל, אולי לא תסכים, אבל בעיני היא חלק מהמורשת הזו. המרידה בהגמוניה האורתודוקסית, זו שאוסרת על נשים להרים ראש ולהשמיע קול, ועוד לא סתם להשמיע קול, לעשות "ביטול תורה", להשחית זמן על צחוק, מנדל מסמלת סוד קיומי יהודי. חסידים תמיד גורמים לי להרהר האם הייתה ציונות אלמלא האופטימיות המרדנית הזו של אנשי העליות הראשונות שמגיעים מבתים חסידיים לשום מקום הזה עם חלום גדול ואופטימיות נאיבית ובלתי מובנת, ובעיקר עם כוחות עשיה של אנשים שנדמה שעושים סמים של מסיבות טבע, אחרת אין לזה הסבר רציונלי אמיתי.
ישבתי במופע של מנדל, אדם חילוני, יהודי על פי דרכי שתופש את היהדות כתרבות ולא כדת אמונית באיזו אגדה משונה, עם חיבה רבה לתרבות החסידית ועניין רב בה, ולא הפסקתי לצחוק ובעיקר להתפעל מהאשה הנמרצת הזו, שעומדת שעה וחצי על במה ומחזיקה קהל בגרון. וואוו.
זה היה מופע עם חותמת כשרות – אין קללות, ובניגוד למופע סטנדאפ חילוני שלא יכול להחזיק בלי "זין/כוס/נאדים/ערסים", זה מופע שהסתכל מקרוב בקרביים של הציבור החרדלי, אלה שמגיעים מ"יישוב" ונוסעים ב"רשימת הטרמפים" שמלמדת את אנשי היישוב בדיוק איך נראים החיים הנסתרים של כל "מתיישב", ושאל אלה שעושים חישובים בלתי אפשריים של כיצד מבקשים בלי לבקש, להדליק את האור בשירותים בשבת, אחרי שחילוני כיבה אותו.
הרגע שבו היא מספרת על הופעה שהופיעה בפני האנטי-תזה שלה – הבלניות [לא "אלה שמנפחות בלונים" אלא אלה שעובדות במקווה לנשים], כשסיפרה להן שהיא גרושה, ותיארה את הדממה שהשתררה אחרי הווידוי הזה, וההערות מפי נשות האנטי-תזה – "מה, אין סיכוי לשלום בית".. הרגע הזה שם את מנדל כחוליה מעזה בשרשרת חסידית של אלה שאומרים – אל תגידו לנו איך להאמין ואל תגידו לנו איך לשמוח.
בקיצור – מנדל, להתאהב בה! לכו לראות, ואולי אפילו נסו להסתנן למופע שהיא עושה לדוסים הארד-קור.
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש הפודקאסט "משפט חוזר" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
הוספת תגובה