הדלקת המנורה
הפרשה הקודמת הסתיימה בעניין הקרבת הקורבנות במשך 12 יום על ידי 12 נשיאי השבטים לכבוד חנוכת המשכן. כל השבטים הקריבו מלבד שבט לוי. הדבר גרם צער לאהרון. הקב"ה ניחם את אהרון בכך שהעניק לו את הזכות להדליק את המנורה, שהיא מצווה קבועה. במנורה ישנו נר מערבי, שאינו כבר לעולם. הכהן הגדול היה מדליק את המנורה מידי יום. בדרך נס היו פונים ששת הנרות כלפי הנר האמצעי, שנקרא: "הנר המערבי", שפנה כלפי השכינה הנמצאת במערב.
לקיחת הלוויים
"ה וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ו קַח, אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְטִהַרְתָּ, אֹתָם. " לאחר שתוארה עבודת הכהנים בהדלקת המנורה, מצווה הקב"ה על משה לקחת את הלוויים, המסייעים לכהנים בעבודתם, ולהכשירם לעבודת המשכן. תפקיד הלוויים כרוך בקדושה יתרה, ומצריך טקס היטהרות, ככתוב: "יד וְהִבְדַּלְתָּ, אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיוּ לִי, הַלְוִיִּם. טו וְאַחֲרֵי-כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם, לַעֲבֹד אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וְטִהַרְתָּ אֹתָם, וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה. " במקור, עבודת המשכן הייתה צריכה להיעשות על ידי הבנים הבכורים של בני ישראל, אך מאחר שהם חטאו בחטא העגל, היא עברה ללווים שנשמרו מן החטא. הלוויים התחילו לשרת במשכן בגיל 25, בו למדו את הילכות העבודה. הם החלו לעבוד בגיל 30 וסיימו בגיל 50, ככתוב: "כג וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כד זֹאת, אֲשֶׁר לַלְוִיִּם: מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמַעְלָה, יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא, בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. כה וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה, יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה; וְלֹא יַעֲבֹד, עוֹד."
פסח שני
שנה לאחר יציאת מצרים מוזכר עניין פסח שני, שהוא תזכורת לבני ישראל להקריב את קורבן הפסח. כאמור מועד קורבן הפסח הוא בי"ד בניסן. היה מצב שבו אנשים מסוימים היו טמאים, ולכן לא יכלו להקריב את קורבן הפסח, ככתוב: "ז וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ". משה פנה לקב"ה שהורה להקריב את קורבן הפסח בדיוק חודש לאחר מכן, בי"ד בחודש אייר, ככתוב: "ט וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַיהוָה. יא בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם–יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ." עד כמה חשוב העניין? אנו למדים מהמשך הכתוב: "יג וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא-הָיָה, וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח–וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ: כִּי קָרְבַּן יְהוָה, לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ–חֶטְאוֹ יִשָּׂא, הָאִישׁ הַהוּא." כלומר, מי שלא יעשה כן, מסתכן בעונש חמור ביותר, עונש כרת.
עמוד הענן ועמוד האש
עמוד הענן היה סימן לנוכחות הקב"ה השורה על מחנה בני ישראל במהלך היום, ככתוב: "וּבְיוֹם, הָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, כִּסָּה הֶעָנָן אֶת-הַמִּשְׁכָּן, לְאֹהֶל הָעֵדֻת;" ובערב הוא התחלף בעמוד אש, ככתוב: "וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל-הַמִּשְׁכָּן, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ–עַד-בֹּקֶר". תנועות הענן היו אמצעי שבו הקב"ה הנחה את בני ישראל מתי לנוע ומתי לחנות: "עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ:".
יצירת החצוצרות
הקב"ה פנה אל משה והורה לו להכין שתי חצוצרות מכסף שבהן יתקעו לצורך איסוף העם ולצורך הודעה לפני המשך המסע, ככתוב: "א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב עֲשֵׂה לְךָ, שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף–מִקְשָׁה, תַּעֲשֶׂה אֹתָם; וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה, וּלְמַסַּע אֶת-הַמַּחֲנוֹת. " מלבד הסימן של עמוד הענן, שאולי לא תמיד נראה בבירור לכל העם, היה צורך גם בהכרזה רשמית, שתודיע לבני ישראל מתי יוצאים למסע ומתי חונים.
היו שני קולות בסיסיים:
תקיעה – קול רצוף ומתמשך.
תרועה – מורכבת מקטעי קולות קצרים.
חטא המתאוננים
מתוך הערב-רב היו רשעים שהתחילו להתלונן כביכול על הקושי בדרך, אך למעשה רצו להתנער מן המצוות. הדבר הכעיס את הקב"ה ששלח בהם אש, ככתוב: "א וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. ". העם נלחץ ופנה אל משה שיצילם. משה התפלל להפסקת האש והיא כבתה, ככתוב: "ב וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ".
כאמור, הקב"ה הוריד לבני ישראל מן מן השמיים. המן היה מזון מושלם: כשהוא נאכל הוא נטמע בגוף בצורה מושלמת מבלי שהיה צריך להפריש את הפסולת כפי שיש בכל מזון אחר. בנוסף היה נס נוסף והוא שכשאדם היה אוכל את המן, הטעם היה לפי מה שאותו אדם חשב באותו רגע שאכל אותו. כלומר, אם אדם רצה לאכול סטייק, למן היה טעם של סטייק. אם האדם רצה טעם של עוגת תפוחים, המן היה מקבל טעם של עוגת תפוחים.
למרות זאת, האספסוף החל להתאוות לבשר. ישבו ובכו על סיר הבשר במצרים, ככתוב: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. ה זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים." איך זה ייתכן? האם בימינו אנו רואים ניצולי שואה בוכים שהם רוצים את האוכל שהנאצים, יימח שימם וזיכרם, נתנו להם באוושויץ?! הם שכחו שהמצרים היו דוחפים את התינוקות שלהם לקירות, אם הם לא עמדו בהכנת מכסת הלבנים ? כיצד ייתכן הדבר הזה? מה עוד שהיה להם צאן שהם יכלו לשחוט ולאכול. אז איך ייתכן שהם העדיפו להתלונן ולזלזל במן?
אלא שלמן הייתה מעלה נוספת, נס נוסף והוא שהוא הראה בדיוק מהי מידת הצדיקות של כל האדם. מה הכוונה? אם אדם היה בעל מידות טובות, המן היה יורד קרוב לאוהל שלו. ככל שהמידות של האדם יותר מתוקנות והאדם היה יותר צדיק, כך היה המן יורד יותר קרוב לאוהל שלו, ולהיפך, ככל שהאדם היה עם מידות פחות טובות, כך המן היה יורד יותר רחוק מהאוהל שלו. אם אישה בגדה בבעלה, המן שלה היה יורד ליד אוהל הוריה, כי צריך לגרשה. הקב"ה יודע בדיוק מה המעלות של כל אחד ואחת. זה לא כמו היום שאפשר לעשות הצגות ואדם יכול ליצור לעצמו תדמית של צדיק או של צדיקה. עם הקב"ה אין משחקים, אין הצגות, אין פוזות, אין העמדת פנים. המן חשף למעשה את הפרצוף האמיתי של כל אדם בבני ישראל. להרבה אנשים היה קשה שידעו מי הם בדיוק, ולכן הם רצו שהמן יפסק ויחזרו לעולם השקר והבלוף ויאכלו אוכל רגיל.
משה פנה אל הקב"ה ואמר לו שקשה לו לשאת לבד את כל העם הזה, וכאמור, יסוד חשוב מאוד הוא שהקב"ה לא אוהב מתלוננים: "וַיִּחַר-אַף יְהוָה מְאֹד." הקב"ה ביקש ממשה שיאסוף 70 איש מזקני ישראל שיסייעו לו בהנהגת העם, ככתוב: "טז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. יז וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ".
בעניין המתלוננים על כך שהם רוצים בשר, הקב"ה אמר למשה שהוא יביא להם בשר, עד שזה ייצא להם מן האף: " יח וְאֶל-הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר, וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר–כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי-טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם; וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר, וַאֲכַלְתֶּם. יט לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם; וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא, עֶשְׂרִים יוֹם. כ עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם, לְזָרָא: יַעַן, כִּי-מְאַסְתֶּם אֶת-יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם, וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר, לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם."
הקב"ה הביא שלווים רבים לאספסוף, שאכלו את הבשר ותוך כדי אכילתם במלוא התוואה, נעשנו במגיפה ונפטרו. למקום שנפטרו קראו: "קברות התאווה". "וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה: כִּי-שָׁם, קָבְרוּ, אֶת-הָעָם, הַמִּתְאַוִּים". זהו מוסר השכל גדול כדי שיזכרו מהו עונשו של מי שלא שמח בחלקו.
צרעת מרים
מרים דיברה עם אהרון על כך שמשה, אחיהם, כבר לא מגיע לביתו, וכביכול, מזניח את אשתו וילדיו ונמצא כל היום בשיחה עם הקב"ה: "א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח:"
הקב"ה שמע זאת: " וַיִּשְׁמַע, יְהוָה. ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. " וכינס את שלושתם: "וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-מִרְיָם, צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד; וַיֵּצְאוּ, שְׁלָשְׁתָּם. "
הקב"ה פונה אל מרים ואהרון ומשבח את משה. הקב"ה מציין שכאשר הוא רוצה לתת נבואה לנביא כלשהו, הוא מעביר לו תמונה או שמתגלה אליו בחלום. לעומת זאת, עם משה הקב"ה מדבר ישירות, בלי חידות, וזאת בשל מעלתו הגדולה: "ו וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי; אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם–יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. ז לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. ח פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה, יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה. " הקב"ה כעס על כך וכתוצאה מכך מרים נענשה בצרעת: "ט וַיִּחַר-אַף יְהוָה בָּם, וַיֵּלַךְ. י וְהֶעָנָן, סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. " מרים יצאה אל מחוץ למחנה לשבעה ימים. כולם המתינו לה עד שתחזור. איך יתכן שצדיקה כמו מרים דיברה לשון הרע ? התורה אומרת שכוונתה הייתה לטובה. היא חס וחלילה לא דיברה בגנותו של משה. העניין הוא שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים, ולכן מרים נענשה בצרעת.
מהם המסרים בפרשה?
מתלונות בני ישראל על סיר הבשר במצרים, מוזכר שוב היסוד, שעל האדם לא להתלונן ולהשתדל לשמוח בחלקו, בבחינת: איזהו עשיר ? השמח בחלקו. זה לא אומר שאי אפשר לבקש עוד, אלא לא להתלונן. להודות על הקיים ולהתפלל על העתיד. כמו כן, יש לנו מצווה לזכור את המעשה של מרים ולהימנע מלדבר לשון הרע. זהו חטא חמור ביותר.
כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו:
עץ חיים היא למחזיקים בה,
ותומכיה מאושר
טעמו וראו כי טוב ה'
בכתיבת הסתמכתי על שיעור של כבוד הרב יוסף מזרחי שליט"א:https://www.facebook.com/Rabbi.Mizrachi
הוספת תגובה