התצוגה, שהתקיימה בקמפוס האוניברסיטה עצמו, היא השנייה מסוגה מאז האיחוד בין האקדמיה לעיצוב ויצ”ו לבין אוניברסיטת חיפה, איחוד שיצר את החוג לעיצוב אופנה כפי שהוא פועל היום, חוג שעדיין מצוי בתהליך מתמשך של מחקר, גיבוש והתפתחות. הערב לא הסתפק בהפגנת כישרון טכני, הוא נפתח כמו אלבום משפחתי משותף, שבו כל קולקציה היא פרק אחר: מכתבי אהבה מתקופת מלחמה, גובלן שנשאר לא גמור, אמונה בגלגול נשמות, געגוע של מהגרת שמחפשת בית.
זו לא תצוגה שמתרחקת מהמציאות הישראלית המורכבת של השנים האחרונות היא נובעת ממנה. חיפוש אחר שורשים, זהות, שייכות ומשמעות עבר כחוט השני בין הקולקציות, כל אחת דרך השפה החומרית שלה: אריגה, רקמה, סריגה, לצד טכניקות דיגיטליות חדשות. השילוב הזה, יד ותיקה מול טכנולוגיה עכשווית, היה אחד הקווים הבולטים של הערב. את התצוגה ליוותה נוכחות בכירה: ראש עיריית חיפה יונה יהב, נשיא אוניברסיטת חיפה פרופ’ גור אלראי, לצד פרופ’ פרץ וד”ר גץ-סלומון. את הערב הנחתה שירה גוטמן, שהחליפה במהלכו ארבעה לוקים מעיצוב הסטודנטים של ביה”ס לעיצוב, כך שגם ההנחיה עצמה הפכה, בעצם, לחלק מהתצוגה.
ארבע שנים על המסלול
מאחורי כל לוק עומדות ארבע שנות לימוד, מחקר ועבודה בחוג היחיד בישראל שמעניק תואר אוניברסיטאי בעיצוב אופנה, הפועל בקמפוס ההר של אוניברסיטת חיפה. התוכנית כוללת גם שיתופי פעולה עם אוניברסיטאות בעולם ומשלחות לימוד בינלאומיות, שדרכן נחשפים הסטודנטים למסורות עיצוב ולטכניקות ממקומות אחרים חשיפה שניכרה גם בגיוון החומרים והשפות העיצוביות שעלו על המסלול.
בין הפרויקטים הבולטים בערב: קולקציה שנולדה ממכתבי אהבה שהוחלפו בין בני זוג בתקופת מלחמה; פרויקט שצמח מתוך גובלן שאמו של המעצב/ת החלה לארוג ולא הספיקה לסיים לפני שחלתה בדמנציה; קולקציה שיוצאת מתוך האמונה הדרוזית בגלגול נשמות; וקולקציה שממחישה את תחושת הזרות של מהגרת מברית המועצות לשעבר ואת הדרך הארוכה אל תחושת שייכות.
“עיצוב שהופך כאב לשפה”
ד”ר רחל גץ-סלומון, ראש החוג לעיצוב אופנה באוניברסיטת חיפה, תיארה את התצוגה כמבט על דור יוצרים שפועל מתוך מציאות רוויית אתגרים: “רבות מן העבודות עוסקות באובדן, בזהות, בזיכרון ובשייכות, ומראות כיצד עיצוב אופנה יכול להפוך חוויות אישיות של כאב ושבר לשפה חזותית, חומרית וחברתית”. לדבריה, מן העבודות עולה תפיסה של יופי שאינו נפרד מהמציאות שבה הוא נוצר, אלא מתעצב מתוכה, “קריאה עכשווית של אופנה כמרחב של מחקר, פרשנות תרבותית וחשיבה ביקורתית”.
גם עבור ביה”ס לעיצוב עצמו, הערב סימן רגע ציון. פרופ’ לאה פרץ, דיקנית בית הספר לעיצוב, ציינה כי זו הפעם הראשונה בתולדות האוניברסיטה שמוצגת בה תצוגת אופנה של בוגריה: “לפני שנתיים בדיוק חל המיזוג המיוחל בין האקדמיה לעיצוב ויצ״ו לבין אוניברסיטת חיפה, וביה״ס לעיצוב השתלב בצורה מופלאה עם אוניברסיטה מחקרית, מיזוג מופלא ותקדימי בארץ. הסטודנטים שלנו זוכים ללמוד בשדה אקדמי רחב, בקורסים מרחיבי דעת בכל הפקולטות. התצוגה הזו היא רגע שיא של מחקר ופיתוח. מהרעיונות הראשונים ועד לבגד השלם”.
מבט אישי
אני לא מפספסת את התצוגה הזו שנה אחר שנה וגם הפעם היא לא הכזיבה. יש כאן, שוב, קבוצה של יוצרים ויוצרות ששוברים מוסכמות וחושבים ללא גבולות, ומראים את זה דרך עושר חומרים בלתי נדלה: סריגה לצד בדים שקופים, תחרה, שיפון,כותנה גולמית לצד עבודות יד עדינות ומהכל הזה, יופי שאין לו סוף.
עיר, ים, אוניברסיטה ואופנה
יש משהו סמלי בכך שהחיבור הזה בין מכללת ויצ”ו לאוניברסיטת חיפה קורה דווקא כאן, על פסגת הכרמל, בעיר שהים שלה נפגש עם האוניברסיטה ועכשיו גם עם האופנה. השילוב הזה, של עיר על כל גווניה שהופכת ללב פועם סביב חוג צעיר ומתפתח, נותן לתצוגה משמעות שחורגת מעבר לאירוע גמר שנתי. כי אופנה, בסופו של דבר, היא לא רק בד ותפירה. היא ביטוי לאפשרויות של דמיון מרחב שבו אפשר לגלם שיטות מהפכניות, אבל גם לגעת במתחים העמוקים ביותר, כולל אלה שנולדים ממחלוקות של דת ואמונה. היא נוכחת בתרבות האנושית מאז ומתמיד, וממשיכה להיות נוכחת עכשיו, בדיוק כאן, בקולקציות שראינו על המסלול.
הוספת תגובה