במדינה שהוגדרה מזמן כארץ אוכלת יושביה, סיפור המסגרת עוסק בשני חיילים מתים הנפגשים וממתינים לרכבת שתיקח אותם אל “התחנה האחרונה”. לכאורה, מפגש מקרי בין צעיר שזה עתה הגיע לבין חייל ותיק שכבר מכיר את חוקי המקום. אלא שמתחת למדים, לבדיחות ולשפה הצבאית מתחילים להיחשף שני בני אדם הנושאים איתם פחדים, זיכרונות, סודות וכמיהה עמוקה שיראו אותם כפי שהם באמת על רקע מציאות ישראלית של שרות צבאי ומוות שהוא לא תמיד הרואי, מוות שהוא לא תמיד מוות של גיבורים.
עוצמתה הגדולה של ההצגה בכך שהיא לוקחת את אחד הסמלים החזקים ביותר בחברה הישראלית שהינו החייל ומסירה ממנו לרגע את השריון. לא את המדים, אלא את הצורך להיות תמיד חזק, בטוח, גברי, יודע. מאחורי כל אלה נמצא בן אנוש. כזה שמפחד, שמתגעגע, שמבקש שייכות, שרוצה לאהוב ולהיות אהוב, ובעיקר רוצה להרגיש שמותר לו להיות הוא עצמו ולהיכנע לרגעי ייאוש ומשבר.אסף (סופנק) שטרסלר, היוצר והבמאי, בוחר לעסוק בחומרים האלה דווקא באמצעות קומדיה שחורה. וזה עובד. אנחנו צוחקים, לפעמים אפילו צחוק גדול, ואז מגלים שהצחוק נתקע מעט בגרון. רגע משעשע מתחלף כמעט בלי התרעה ברגע חשוף, וההומור הופך לדרך אנושית מאוד לשאת את מה שכואב לנו כחברה, כאומה וכבני אנוש במציאות קשה מנשוא.
עיצוב החלל על ידי עדן לוין מפגיש את הקהל עם הבמה המינימליסטית שאינה זקוקה לעומס. להפך. הפשטות משאירה מקום למילים, לשחקנים, לשתיקות ולמה שמתרחש בין שתי הדמויות. התאורה של יאיר סלמן והמוזיקה של מרגנית שעיה משלימות את תחושת המקום שאינו ממש כאן ואינו ממש שם. מאין תחנת מעבר שהיא גם מרחב נפשי.ובתוך כל אלה מרחפת שאלות העוסקות במות החיילים שלנו. האם באמת טוב למות בעד ארצנו? האם המוות של החיילים שלנו הכרחי? האם מותם מותיר חותם של שינוי על המציאות או מכאיב בעיקר למקורבים? האם תפיסת מות גיבורים הינה בכל מחיר מה שמשווקים לנו כתפיסת עולם מדינית? האם האימהות בוחרות שוב בחיים? האם יש לנו כחברה יכולת הכלה למוות שאינו מות גיבורים? האם תחושת הבושה היא חלק מהשיח על גבורת החיילים?
אלו שאלות שחורגות הרבה מעבר לצבא ומעלות התבוננות רחבה על מוות, על ייאוש, על ויתור ועל הרמת ידיים. לעיתים כולנו לובשים מדים מסוגים שונים. מדים של תפקיד, של משפחה, של מגדר, של הצלחה, של הציפיות שהניחו על כתפינו. לעיתים נדרשת עצירה מוחלטת על מנת שנוכל לשאול מי אנחנו מתחת לכל אלה.במציאות הישראלית של השנים האחרונות קשה לצפות בחיילים על במה מבלי להביא איתנו לאולם עולם שלם של אסוציאציות ורגשות. דווקא משום כך, הבחירה לעסוק ברמיזה בסיבת המוות היא כה מטלטלת. מעבר לשאלת החיים והמוות ההצגה גם נוגעת באהבה, שכול, געגוע ובושה כרגשות שסובבים את המוות וזה הזמן לשבח את שלושת השחקנים שמפגינים משחק משובח ומעל כולם דווקא סאלי עדן בר אמונה שעוברת בין דמויות נשיות שונות באופן וירטואוזי ומייצגת את המעבר מאמא לאהובה בחייהם של חיילים חיים ומתים כמנוע חיים.
וכשהאורות נדלקים, נותרת מחשבה אחת פשוטה ומטלטלת: אולי התחנות החשובות בחיינו אינן המקומות שאליהם הגענו, אלא דווקא הרגעים שבהם עצרנו והעזנו סוף סוף לפגוש את עצמנו גם בהקשר של חיים וגם בהקשר של מוות.זו ללא ספק הצגה אמיצה, נוקבת, מטלטלת, אקטואלית שלא חוששת מלנהל שיח על מיתוסים ועל שאלות שאנחנו כחברה לא מעיזים לשאול. ההצגה מעניקה שעה קטנה של תיאטרון שמצליחה לפתוח שאלות גדולות. מצחיקה, רגישה, חשופה ובעיקר אנושית מאוד. הצגה שנכנסים אליה כצופים ויוצאים ממנה עם הרבה שאלות נוקבות שממשיכות להדהד. רוצו לראות.
ורד גרנדיר – יועצת ארגונית ומשפחתית, מגישת הפודקאסט ללטש את היהלום הפנימי וכתיבת תוכן.
הוספת תגובה