ההפיך הוא הנכון. אנשים בעלי הומור עצמי הם אנשים בעלי בטחון עצמי גבוה, לא חוששים להציג חולשה שלהם ולמעשה אף אחד לא יכול לצחוק עליהם משום שהם עושים זאת בעצמם אבל מתוך מקום של בטחון עצמי. לא בכדי אנשים בעלי הומור עצמי הם אנשים אהובים ואהודים ומצליחים למגנט סביבם קהל אוהדים.
אנשים בעלי הומור עצמי למעשה שולטים בהומור והופכים אותו לכלי תקשורת. למעשה הם מחליטים מתי ואיך להשתמש בו. לא פעם אנו נתקלים בסיטואציה בה אנשים צוחקים על חשבון מישהו אחר . ה"אובייקט" שעליו צוחקים עשוי לשתף פעולה או לבחור להיעלב ולקחת מרחק. בשני המקרים לא מדובר בהומור עצמי. לעיתים אנשים משתפים פעולה עם הומור על חשבונם מתוך מבוכה, מתוך רצון לרצות את הסביבה. גם מי שבוחר שלא לשתף פעולה וגם מי שבחר לשתף פעולה, בשני המקרים מדובר במצב בו ל"אובייקט" שעליו צוחקים, אין שליטה על ההומור. הוא לא קובע את המינון או את אופן השימוש בהומור. אין ספק שסיטואציה כזו מביאה איתה שלל רגשות לא פשוטים כגון השפלה ומבוכה.
כולנו חווינו לפחות פעם אחת סיטואציה בה צחקו על חשבוננו. כאשר אנו עוסקים בהומור כמקצוע מדובר בהתייחסות אחרת לשימוש בהומור. לא מדובר רק על שימוש בהומור כאמצעי ללכוד קשב, לשפר קשרים חברתיים או כאמצעי לבדר את החברים. סטנדאפיסטים או קומיקאים מתפרנסים מהעיסוק בהומור. כאשר אנו עולים על במה אנו מתאימים את עצמינו לקהל, בוחנים שוב ושוב מה נכון או לא נכון לסיטואציה ונדרשים לעמוד חשופים ו"להמציא" את עצמינו מחדש שוב ושוב. בתום כל מופע האדרנלין גבוה והקהל הצוחק ממלא את ליבנו ו"מטעין" אותנו שוב ושוב.
כדי להצחיק אנו זקוקים לקהל, לאווירה, לסיטואציה שמאפשרת לכל זה להתקיים. לא פעם אנו נתקלים בסיטואציה בה אנו פוגשים קהל ברחוב, בקופת חולים או בסופר מרקט ואנשים ניגשים ומבקשים:"יאללה ספרי בדיחה"…מהיכן נובעת הבקשה הזו? לאנשים יש ציפיה שהדמות על הבמה תהייה הדמות גם בחיי היום יום. קשה מאוד לייצר הומור משום מקום. הומור הוא תלוי סיטואציה. אדם ששולף בדיחות הוא לא בהכרח אומן.
הרי אין ציפיה שמעצב שיער ילך עם מספריים בכיס ובסופר מרקט יספר אנשים שביקשו ממנו תספורת. כפי שמעצב שיער זקוק למספרה שלו גם האומנים זקוקים לבמה. באחת ההופעות שלי למשפחות שכולות, ישבו בשורה הראשונה גבר ואשה. הגבר ישב לצידה של אשתו, נכה על כסא גלגלים. כל המופע הם צחקו ומחו דמעה. צחקו ובכו. הוא לא הפסיק ללטף את שערה וניכר כי הם התרגשו מאוד. בתום המופע ניגש אליי קהל רב: " את מדהימה…כמה צחקנו…". אלו היו חלק מהתגובות.
בעודי משוחחת עם האנשים ניגש אליי גם הגבר שהסיע את אשתו על כיסא הגלגלים. " אני רוצה לומר שהרבה שנים מאז נפילת הבן לא צחקנו ככה. תודה לך". מאוד התרגשתי והדמעות זלגו ללא שליטה. ואז הוא הוסיף:" אני ממש מבקש ממך. שנים לא ראיתי את אשתי צוחקת ככה. אני מבקש שתשבי איתה ותספרי לה עוד כמה בדיחות כדי שאראה אותה שוב צוחקת". כל האנשים שעמדו סביבי שתקו. אני, שהייתי עמוסת אדרלנין, סחוטה ריגשית לאחר שהבנתי שהצלחתי להצחיק אנשים שלא צחקו זמן רב, הרגשתי שנתתי את כל כולי על הבמה. נזכרתי בדבריה של מורת המשחק שלי שאמרה ששחקן חייב לשמור על עצמו.
שחקן אמור לשחק על הבמה ולשמור על עצמו מחוץ לבמה. כמו בהומור עצמי, כשאני על הבמה יש לי שליטה. אני יודעת מתי ואיך לעשות שימוש בהומור. אחרי מופע אני צריכה לקחת רגע לעצמי והדבר האחרון שאני רוצה זה להמשיך להצחיק. אלו המחשבות שחלפו במוחי. הדילמה הייתה קשה. להענות או לא להענות לבקשה? אני לא יודעת לספר בדיחות. אני מייצרת הומור על במה. את זה אני יודעת לעשות מצוין. חשתי שאם אלך לספר לאותה אישה בדיחות אני חוטאת לתפקיד שלי, לשליחות שלי.
קשה מאוד לאכזב אנשים בסיטואציה כזו אבל פשוט לא יכולתי לעשות זאת. הרי נתתי את כל כולי על הבמה. יחד עם זאת, הבנתי למה הוא ביקש בקשה כזאת. ואז אמרתי לגברת על כיסא הגלגלים:" לצערי אני לא אוכל לספר בדיחות אבל יש לי משהו חשוב לומר לך. בעלך אוהב אותך מאוד. הצחוק שלך מילא אותו. מאחלת לך עוד שנים של אהבה וצחוק. זכית באהבת אמת". הגבר התבונן על אשתו, ליטף את שערה, כרע על בירכיו וחיבק אותה. כל האנשים מחאו לו כפיים. ואני הרגשתי שעשיתי טוב. הייתי נאמנה לעצמי ושיקפתי לאשה הזו את מה שהיא הייתה צריכה באמת. לא בדיחות, אלא חיבוק אוהב.
ענת אביעד, שחקנית, קומיקאית ומרצה: ANATAVIAD10@GMAIL.COM
הוספת תגובה