כל העניין הזה של המתנה שמחזקת את התשוקה הוא לא רק עניין דתי. הוא נמצא גם במקומות אחרים בחיים, ובנידון שלנו – בחיבור אינטימי ובסקס. תחשבו על ספירת העומר כמו על סוג של “חיזור” ארוך. עם ישראל, שרק יצא לחירות ממצרים, נמצא בדרך ליעד חשוב: ברית עם אלוהים. יש פה מתח חיובי, ציפייה למה שיבוא, שרק הולכת וגוברת.
בואו ננסה לעשות מקבילה למערכות יחסים כשאנחנו מצפים לסקס. הסקס זה לא רק הרגע עצמו. כולנו יודעים שקורים כמה דברים לפני: המבטים, המילים, המגע הקטן, האווירה. אלו הרגעים שבהם הכימיה המשיכה והפתיחות המינית נבנים לאט-לאט, הציפייה עולה, והתשוקה פורחת באוויר. כל רגע כזה, שלפני הסקס עצמו, רק מעצים את החשק ואת הרצון לחיבור עמוק יותר. זה כמו לפתוח מתנה ארוזה יפה עם כמה אריזות נייר – הציפייה לפני פתיחתה הופכת את הרגע למרגש עוד יותר, לפעמים הרבה יותר מאשר שגילינו מה יש בפנים.
עכשיו נדבר על רגע השיא.
שבועות הוא רגע השיא – ההתגלות בהר סיני. אחרי כל השבועות של המסע, הכל מתחבר בבת אחת, בעוצמה אדירה. ברית עם הבורא, חיבור טוטאלי, התמסרות מלאה, “נעשה ונשמע”. ובדיוק כך גם ברגע השיא של האקט עצמו. אחרי כל הציפייה, כל ה”משחקים המקדימים”, מגיע הרגע שבו הגוף והנפש מתחברים באופן מוחלט. זה יכול להיות רגע שבו שני אנשים מרגישים אחד, מתמסרים לגמרי, וחושפים את עצמם בלי מסכות. נכון שהסקס עצמו הוא פעולה פיזית בולטת, אבל כולנו יודעים שזו לא רק פעולה פיזית, זו הגשמה ופורקן של ציפייה נומתח שנבנים, פריקה עוצמתית, ויצירה של חיבור עמוק ואמיתי.
אני אגע כאן העניין טהרת המשפחה ועניין הנידה ביהדות, ששם, אצל הדתיים, זה בכלל בא לידי ביטוי כל ההמתנה, הציפייה והרגע המיוחל.את עניין ה”נידה”, רבים בקהל הדתי מכירים מקרוב. וכיום יש טרנד, שהרבה לא דתיים, מתגאים ברשתות שהם שומרים טהרת המשפחה. ההלכה היהודית קובעת תקופה שבה אישה נחשבת “נידה” (לאחר וסת, למשל), ובמהלכה אסורים יחסי מין וקשר פיזי אינטימי בין בני הזוג. לאחר תקופה זו, האישה סופרת “שבעה נקיים” – שבעה ימים שבהם היא בודקת את עצמה לוודא שהיא טהורה. רק לאחר מכן היא טובלת במקווה, ואז מותרים שניהם במגע אינטימי מלא.
המצווה הזו, מייצרת תקופה של המתנה כפויה, מצד ההלכה ופקודה אלוקית. תחשבו על זה רגע: בתוך ההמתנה הזו, נבנית ציפייה ענקית. יש פה כמיהה עמוקה לחיבור שוב, לקרבה פיזית שהייתה אסורה לזמן מה. דווקא ההפרדה הזמנית הזו יכולה להעצים בטירוף את התשוקה ואת הרצון להתאחד מחדש.הרגע שבו הזוג חוזר להיות יחד, אחרי שבוע של המתנה (ולפעמים יותר), הוא רגע מלא התרגשות, תשוקה מחודשת, והערכה עמוקה לחיבור הפיזי והרגשי. ה”מחסור” הזמני הופך למנוף שמעצים את העונג ואת הקרבה כשהם חוזרים. אולי מכאן יצאה העצה הזאת של כמה יועצים מיניים, “להתנזר” מדי פעם. אני לא בעד, אבל זה כבר נושא אחר. בגדול עלינו תמיד לנתב את ההמתנה בלי לראות בה עונש אלא כלי שמעצים את החוויה ואת ההגשמה.
אז בשבועות הזה, כשאתם טועמים עוד ביס מעוגת הגבינה של הסבתא האמא או של האישה או חוגגים את קבלת התורה, כל אחד בדרכו, תחשבו כמה גדול הכוח של הציפייה. על איך שמתח נבנה, מתוך דת, מתוך רצון או מתוך נסיבות חיים, לא משנה מה הגורם, כיצד יכול הוא להפוך את רגע ההגשמה – ובמיוחד את רגעי האינטימיות – למשהו הרבה יותר עמוק, מרגש ומשמעותי. חג שמח.
הוספת תגובה