לנסקי, בז'קט, עניבה, משקפיים עבים וסוללה של פרקליטים היטה אוזן כשהוא שואל מדי פעם באנגלית, "מה הוא אומר": – "אכן, אין להכחיש, שמצב הפשיעה בישראל מעורר היום דאגה, אך התופעה המיוחדת של הפשע המאורגן, כפי שהתפתחה בארצות-הברית ואשר גרמה שם נזק לחברה בממדים עצומים ובלתי-משוערים וכמעט וערערה את סדרי החיים התקינים, לא הכתה עוד שרשים אצלנו, עד כמה שידוע לי, וחלילה לנו לעודד שייפתח לה פתח.
" המשפט הזה של אגרנט, שיקף אולי יותר מכל תודעה מבוהלת של המדינה היהודית הצעירה. אגרנט, שהיה סוג של שחקן רכש זר, שופט ממוצא אמריקאי בין שופטים שרובם היו ייקים או פולנים, התקשו לעתים להבין את הערכים הליבראליים שאגרנט הכניס למשפט הישראלי. אבל גם אגרנט, כמו רבים מבני דורו, אלה שחזו בהקמתה של המדינה, הנכיחו חרדה קיומית – ערכים ליבראליים מדי, לשיטתם, עשויים להיות סופה של המדינה העברית. אגרנט ובני דורו ייצרו מסורת של פרקליטות המצויה מעל לכל חשד, משטרה אשר חרף הביקורת עליה, עדיין זוכה לגיבוי אוטומטי גם כשהיא מפשלת, וכך גם התיק של לנסקי, מי שנחשב לגנגסטר מסוכן דובר יידיש, הוכרע לטובת החרדה הקיומית הישראלית והיהודית ולנסקי שביקש מקלט בישראל, מכח חוב השבות, סורב.
הסרט של הבמאי איתן רוקאווי, במידה רבה מקיים מחווה לאביו, החוקר וההיסטוריון רוברט רוקאווי, אשר חקר את מקומו של היהודי המהגר בארצות הברית, ובין השאר ניסה להבין את מקומם של המהגרים היהודים בני תחילת המאה העשרים, אשר במקום לעבוד בסדנאות הייזע בניו יורק כמו ההורים שלהם, בחרו להבריח ולסחור באלכוהול בשנות היובש של שנות השלושים, לגבות דמי חסות, ולבסוף להשתלט על הכסף הקל שייצר עולם ההימורים. אולי עדות לכושר השרידות והאלתור של היהודי הנודד, מושג הנשמע רבות בסרט, ומנגד, מצדיק את אותה אמירה הגורסת כי אנטישמי – הוא אחד שמתעב יהודים, יותר ממה שכנראה יש צורך לתעב..
דמותו החידתית של לנסקי המשוחקת בידי הארווי קייטל הקשיש, נותרת כזו גם לאחר הסרט. סיפורו של בן המהגרים, והזווית היהודית – ישראלית הייחודית שלו – כמי שמצד אחד רוצח ומלבין הון ומנגד תורם כספים לרכישת נשק בימי מלחמת העצמאות. הזווית הזו מאתגרת את המחשבה אודות היומרה הישראלית להיות "אור לגויים". הציטוט כאן למעלה של אגרנט, מתחבר לאי הנוחות של מי שצופה בסרט, ומתקשה לעתים להחליט אם לנסקי הוא יהודי פטריוט או חלאה שעבורו חיסול אדם, הוא החלטה כבדת ראש ומשקל הנלקחת בערך באותה רצינות שבה אדם נורמאלי מחליט אם לקנות חלב עם אחוז אחד או שלושה אחוזי שומן.
כסניגור נתקלתי לא אחת בעבריינים הנחשבים למסוכנים, שהואשמו בעבירות המתה אכזריות, אך לעתים הקללה הנמרצת ביותר שיכלו להוציא מפיהם כנגד שופטיהם הייתה – "יא אוכלי שרצים ושפנים", או עבריין מסוכן שהטיח בעד מדינה שהצביע עליו באצבעו וכינה אותו "רוצח", וזכה לתגובה מפי העבריין – "אני רוצח? אתה!! אתה… הולך עם נשים נשואות".
גם הסרט הזה, סובל מאותה סלבריטאיות מפוקפקת שניתנת בשנים האחרונות לנוכלים וכרישי פשע, והופכת אותם לכוכבי ריאליטי בעידן שבו אין גבוה, אין נמוך ואין שיפוטיות. ואולי, לפעמים טוב לתת במה, לשמוע ולהשמיע, לאתגר את הקונבנציות הבורגניות. בסוף, גם זו דמוקרטיה. ואכן לנסקי, בסרט המתוחקר היטב, המספר בערוב ימיו את סיפורו לעיתונאי שהחיים שלו בזבל ומחפש להפוך את האשפה של לנסקי לזהב, מערבב את הצופה טוב טוב. זהו סרט חשוב, גם אם לא רק בזכות החוויה הקולנועית שבו, אלא בעיקר בהרהור ההיסטורי, על רוצחים אכזריים המבקשים להיזכר כמושיעי העם, רק בזכות העובדה שהם דוברי יידיש ונהגו לתרום את כספם המפוקפק למיזם הציוני.
בימוי: איתן רוקאווי
תסריט: איתן רוקאווי ורוברט רוקאווי
מאת: אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש הפודקאסט "משפט חוזר" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
הוספת תגובה