בסוף הפגישה הקודמת, גאיה סיפרה שבמדיטציה עלה לה זיכרון ילדות. קבענו שנשוחח עליו במפגש הבא. הזכרתי לגאיה, שבפגישה הקודמת, עלה לה זיכרון מהילדות. שאלתי אותה אם היא רוצה לדבר עליו. גאיה סיפרה, שכשאימא שלה הייתה דיי עסוקה, היא שלחה אותה לשכנות. השכנות התעללו בה מינית, השפילו אותה, השתלטו עליה, לא הייתה לגאיה הקטנה יכולת להתנגד. הן היו גדולות, חזקות, מפחידות ומאימות. ובנוסף, ואסרו עליה לספר שום דבר ממה שקורה שם. גאיה סיפרה שהיא פחדה מהן מאוד, הרגישה שאין לה שום יכולת לעמוד מולן. לא יכלה גם לספר כלום לאף אחד סוד כמוס. אף אחד לא ידע מה מתחולל שם שהיתה צריכה ללכת לשכנות. אמא שלה, לא ידעה מה מתרחש שם.
במדיטציה שעשינו, עלה הכעס, תסכול, חוסר אונים, הרגישה אבודה ומפוחדת. עלה המון פחד והשפלה. היא הרגישה את זה באזור האגן, עלתה התחושה: לא לספר, לא לספר. זה הרגיש כמו גוש בבטן שיושב שם ולא מרפה.
עלה כעס: איך לא היה מי שיעזור לי?
ביקשתי מגאיה, שתדמיין את הסיפור האישי המצמרר כמו סרט על מסך הקולנוע. שאלתי אותה מה היה יכול לעזור לה אז, בילדות. אלו תכונות היו עוזרות לה? תשובתה הייתה:
אם הייתי יכולה לספר למישהו.
אם הייתי מאמינה בעצמי.
אם לא הייתי כל כך מפחדת.
אם היה לי את האומץ להגיד לא!!!
אם הייתי יודעת בתוכי, שהן לא יעשו לי כלום.
אם מישהו היה מלמד אותי, שמותר לי להגיד לא!!!
אם מישהו היה שם לעזור לי.
מציאות או דימיון
נתתי לגאיה בדמיון, בלונים שהכילו את כל התכונות הנ"ל. ביקשתי מגאיה לנשום את התכונות האלה לתוכה, ולתת לגאיה הילדה הקטנה לנשום לתוכה את התכונות הנ"ל.אחרי שגאיה "הקטנה והגדולה" נשמו והתמלאו בתכונות החיוביות והמעצימות האלו, ביקשתי מגאיה הילדה הקטנה בת חמש להסריט את "הסרט" מחדש. ו"בסרט" זה לטמון את כל התכונות המעצימות והיכולות שלא היו לה אז בילדות.
ב"סרט" החדש, מתארת גאיה הילדה לאמא מה באמת מתרחש כאשר היא הולכת לשכנות, והתנגדה להן. ביקשתי מגאיה "הגדולה", שתחבק בדמיון את גאיה ה"קטנה" ותאמר לה שהיא כן יכולה לספר לאמא, שהיא מאוד אמיצה וחכמה שהיא יכולה להגיד לא. שאמא יכולה לעזור לה. כך, גאיה ה"קטנה" תוכל לגדול עם כל האיכויות האלה בתוך תוכה. ובסיום התהליך ביקשתי מגאיה, שתשלח אור לכל המקומות הפגועים בגופה.
ההתנסות הנ"ל כמובן לא הייתה קלה לגאיה. היא נגעה במקומות מאוד כואבים ועמוקים, שכנראה רק עכשיו, אפשר היה לגעת בם. כשעולה זיכרון ישן במדיטציה, זה כנראה סימן, שלמרות הקושי, זה הזמן לשחרר משהו הטמון בגוף כבר שנים. וזה הרגע הוא צף. כש "חוכמת הגוף" שלנו מוכנה לגעת במקום הכואב. "חוכמת הגוף" שלנו יודעת , מתי נכון לנו לשחרר משהו מהעבר ומתי לא. זה לא משנה כמובן את מה שהיה. מה שהיה, היה.הזכרון מהעבר צף ומונח על "המדף" ולא במקרה.הוא צף על מנת לשחרר את גאיה, מהכאב של הילדות. כדי, שהיא גאיה לא תמשיך להסתובב בעולם, עם המועקות ומחסומים שמתלוות לעברה שהיה בילדותה. ובכך, תוכל להשאיר עברה כזיכרון מאוד לא נעים. אבל אותו זיכרון כבר לא ינהל אותה, לא במודע וגם לא בלא מודע.
מה שניהל את חייה של גאיה בגיל 5 (פחד, הסתרה, הדחקה, ולא לספר…), גם מנהל אותה עד היום רק, שתשחרר באמת את מה שניהל אותה אז, ומאז עד היום, יתחיל ריפוי עמוק מבפנים.
דפוסי התנהגות מילדות
כנראה, את כולנו מנהלים דפוסים מהעבר. מהינקות, מהילדות, מהבגרות ואולי גם מחיינו בתוך הבטן לפני שנולדנו. עד שלא נשחרר אותם, הם אלו שינהלו אותנו, בלי שנשים לב אליהם. לעתים התמודדות עם ההווה, מעלה זיכרון נשכח מתוך העבר. במקום ל"טאטא" אותו הצידה, (זה לא יעלים אותו באמת, והוא יישאר שם בפנים, וימשיך להפעיל אותנו). אולי, כדאי להתבונן בו. התבוננות שבאה כדי לרפא את עצמנו ממנו.
כאשר אנחנו מתבוננים במשהו כואב מתוך העבר. עם ההתבוננות עולות גם הרגשות, שקשורות לאירוע. ההבדל הוא שעכשיו אנחנו לא לבד, לא בגיל 5, והארוע קרה בעבר, אבל לא קורה עכשיו. והנה, אנחנו כאן עכשיו, חזקים יותר, מודעים יותר, יכולים לשתף. לדבר את מה שהיה. פעם, כשהדבר קרה, היינו כל כך מפוחדים. לא היו לנו כנראה את המילים, להביע את מה שקורה. והיינו לבד. עכשיו, כשיש מי שמקשיב. עכשיו, שאין כרגע את האיום הממשי שהיה אז. עכשיו אפשר להתבונן, לנשום, לקבל עזרה, כך שנוכל להיפרד מהאיום של אותו סימפטום, ולהמשיך בחופשיות את חיינו. זה לא קל, אבל כן, זה אפשרי.
הוספת תגובה