גאיה נכנסה שלא כתמול שלשום. הרגשתי שהיא נסערת ולא רגועה. על פניו מי שהיה רואה אותה, לא היה מרגיש שמשהו לא בסדר. היא נראתה יפה ומטופחת כרגיל. אבל הרגיש לי, שבפנים מתחוללת אצלה סערה לא קטנה. שלומי בסדר כך ענתה ומבטה חודר לתוך עיני, בעצם לא כל כך בסדר. האמת, ממש לא בסדר, הוסיפה בעצב מהול בכעס.
התמודדות מול האמת
שאלתי, מה קורה איתך? סיפרה: מחר אני מתחילה טיפול כימו, בפעם הראשונה. פתאום הבנתי שאני הולכת לאבד שליטה על הגוף שלי. אמרה, בקולה נשמע עצב רב. אני, יכולתי רק לקחת אויר ולנשום עמוק. הקשבתי. התבוננתי בה באהדה. בשקט. מתוך ההבנה שזו תחושה מאוד לא נעימה להרגיש שאת הולכת לאבד שליטה על הגוף שלך.
החלטתי, שכאשר השיער יתחיל לנשור, אלך לעשות גלח אצל הספר ולשים פאה. אמרה גאיה בקול נסער. אני לא מסוגלת להיות עם התחושה והמראה של כל יום לאבד עוד ועוד שיער. אני מעדיפה לגלח את השיער, ולא להתמודד עם המציאות היומיומית הזאת של נשירת השיער. אמרה, והדמעות ניקוו בעיניה. יחד עם תחושת החלטיות גמורה, שזה מה שנכון לה.
הכעס מתעורר
ואז הגיע הכעס. יש לי כעס מאוד גדול אמרה. למה הסרטן חוזר אלי שלוש פעמים. הכעס הזה עולה אצלי לפעמים, ואני לא יודעת לאן לנתב אותו, הוסיפה. אני מתוסכלת מאוד. אני עושה כל כך הרבה דברים, ושום דבר לא עוזר. אמרה נרעשת, כועסת, והדמעות החלו לזלוג במהירות על בגדיה. עוד הוסיפה גאיה, אני לוקחת את כל העולם על הכתפיים שלי. אני מאוד פרפקציוניסטית. ואולי הגיע הזמן קצת לשחרר. רק, שאני לא כל כך יודעת, איך עושים את זה. אמרה גאיה בתסכול רב.
שאלתי למה את לוקחת את כל העולם על הכתפיים שלך ? ענתה: אני מרגישה שאני צריכה להיות בסדר עם כולם, אני לא אהיה שקטה, אם אדע שיכולתי לעשות משהו, ולא עשיתי. בגלל שאני מאוד פרפקציוניסטית, אני חושבת כל הזמן, מה עוד צריך לעשות, כדי שאני אהיה כל הזמן בסדר, ושהכל יהיה בסדר כל הזמן, הוסיפה וניכר היה שהמאמץ הזה, גובה ממנה מחיר יקר. הסתכלתי עליה ברכות, ושאלתי אותה, את בטוחה שזה מה שנדרש ממך, להיות בסדר כל הזמן ועם כולם, ולדאוג שהכל יהיה בסדר כל הזמן?
גאיה הביטה בי בקשב רב. את יודעת אמרתי לה:
אולי זה בסדר, לא להיות בסדר כל הזמן? המשפט הזה מצא חן בעיניה. סוג של הקלה היה ניכר על פניה. ניסחנו את המשפט הזה לסוג של מנטרה:
"זה בסדר, לא להיות בסדר" או:
" מותר לי, לא להיות בסדר".
ביקשתי מגאיה לחזור על המשפט הזה, בקול. בהתחלה, המילים נאמרו, אבל עם סוג של היסוס או מבוכה. ביקשתי מגאיה לחזור על המשפט, שוב. הפעם, עם יותר ביטחון. ולחזור עליו שוב ושוב..כל פעם, נראה היה, שהיא מתחברת יותר ויותר לנאמר. החזרה הזאת, היא כדי להשריש את התחושה שזה בסדר, לא להיות בסדר כל הזמן. שמותר לה לא להיות בסדר כל הזמן. תחושה, שהיא חדשה לגמרי בשבילה. תחושה שהביאה הקלה וחיוך לפניה. נראה היה, שגאיה נהנית מהרעיון והתחושה המתלווה אליו.
במדיטציה, שלחנו אור לבית החולים, ודימיינו את הכימו, כמו נוזל האלים שבא לרפא אותה. לאחר זמן מה, דימיינו איך זה מרגיש להיות משוחררת, שזה בסדר, לא להיות בסדר. איך זה מרגיש לחיות כך משוחררת מהעול של להיות בסדר, במשך שבוע, חודש, חצי שנה, שנה…גאיה אהבה מאוד את התחושה המשחררת הזאת.
ביקשתי מגאיה ה"גדולה", לחבק את גאיה ה"קטנה", ולאמר לה שהיא שווה, שהיא בסדר כמו שהיא, ושזה בסדר, לא להיות בסדר…וכך גאיה הקטנה גדלה כשהיא סופגת לתוכה את התובנות המשחררות האלה. בסיום המדיטציה, גאיה אמרה לי: תודה בילי ששלחנו אור לבית החולים ולכימו, כיוון שיש לי המון אנטי לכל זה, וזה מאוד הקשה עלי עוד לפני תחילת הטיפול. שמחתי שיכולתי להקל, ולו במעט על ההרגשה הכבדה שהעיקה עליה.
אני הכותבת, אף פעם לא אומרת למטופלים שלי מה לעשות, או לא לעשות. אני פשוט תומכת בתהליך שהם בוחרים לעשות. כדי שיעשו מה שהם עושים ממקום טוב ומקבל, ובזה הם עוזרים לתהליך הריפוי, התרופתי או הטבעי, לקרות יותר טוב. כך, שאם הם הולכים לקבל כימו, עדיף לדמיין את הכימו, הרופאים, האחיות, בית החולים וכל הטיפולים, כמו מתנות מהשמיים, שבאות לרפא אותם. והגוף ידע כבר לשחרר את מה שמיותר מהגוף, בקלות וברכות.
אני תמיד חוזרת ואומרת למטופלים שלי שבדמיון מותר הכל והכל אפשרי. לפעמים, צריך עידוד, כדי לדמיין שהדברים שקורים לנו, קורים בטוב. כשאנחנו עושים את זה, אנחנו משחררים קצת את הפחדים וההתנגדויות שלנו, השיחרור הזה מאפשר זרימה טובה יותר בגוף ובנפש. כך, שלדמיין דברים טובים, מעודד את הריפוי הטבעי. גם אם אנחנו לא מאמינים בזה, להזיק זה לא יזיק. אולי בכל זאת, נרגיש קצת יותר טוב. אז למה לא לדמיין דברים טובים שקורים לנו?
ההכרה
גאיה יצאה מהפגישה מחויכת ושלווה הרבה יותר. נראה היה שמשהו מאוד כבד השתחרר אצלה. זה לא קל לקחת את כל העולם על הכתפיים. כנראה, זה גם לא התפקיד של אף אחד. זה רק אנחנו, שמינינו את עצמנו לתפקיד הבלתי אפשרי הזה. לכן, רק אנחנו בעצם יכולים לשחרר את עצמנו מהתפקיד הבלתי אפשרי הזה. ככל שנקדים לעשות את זה, ניטיב עם עצמנו, ובעצם גם עם העולם. כך, שניתן גם לאחרים לקחת אחריות על עצמם.
למעשה, אם נשחרר את עצמנו, מעודף דברים מיותרים, של עומס דאגות ופחדים, נאפשר לאנרגיה של שקט, רוגע ושמחה לזרום בתוכנו, לרפא אותנו ולרפא את הסביבה הקרובה אלינו.
בזה, אולי נביא גם משהו טוב לעולם.
הוספת תגובה