למעלה משני עשורים אני מופיעה כקומיקאית אבל רק לפני מספר שנים למדתי על כוחו העוצמתי של ההומור ועד כמה הוא משפיע על חיי אדם. הכל התחיל בבוקר שישי חורפי במיוחד.
חדשות השעה עשר בבוקר. אני לא יודעת מה אתם עושים בימי שישי בבוקר, אבל אני באה מבית עירקי, ואצלנו יום שישי תמיד מתחיל בניקיונות ובישולים. ולא סתם בישולים- קובה סלק. הסיר כבר על הגז, האקנומיקה כבר על הריצפה .ברקע שדרן הרדיו מרעים בקולו ומודיע שהיום, יום שישי, צפויה להיות סערה שכמותה לא הייתה במדינת ישראל הרבה שנים. התושבים מתבקשים להערך להצפות, פקקים ובכלל- עדיף להשאר בבית.
לפתע הטלפון מצלצל. על הקו היה לקוח שלי, ולא סתם לקוח. הוא ומשפחתו המורחבת צפו במופע שלי, מאוד נהנו ופירגנו – ומאז בכל פעם שיש סיבה למסיבה הם קוראים לי להופיע ולשמח. אין ספק, זו משפחה שאוהבת לשמוח ולצחוק. אחותו הבכורה היא המופקדת על השמחות המשפחתיות. מפיקת ארועים קראתי לה בחיבה. "נו, אז מה האירוע הפעם?", אני שואלת אותו. "למי יש יום הולדת?"
מהצד השני של הקו – שתיקה. לפתע אני שומעת אותו לוחש: "אחותי גוססת. אני יודע, את בטח בהלם". בוודאי שאני בהלם! שטף של מחשבות הציפו אותי: מה גוססת? מתי? למה? מה קרה? אשה מלאת חיים, שמחה, צחקנית. גוססת? איך זה ייתכן? הרי לפני מספר חודשים הם הגיעו למופע שלי. היא נראתה בסדר גמור!
"תראי", הוא מעיר אותי מהמחשבות ואומר לי, "זה הגיע בהפתעה וזה מהיר וקטלני. ואת מכירה את אחותי. היא לוחמת. היא בבית והרופאים בישרו לנו שנותרה לה בקושי יממה לחיות. היא מודעת למצבה, ותתפלאי, היא לא מפסיקה לחייך. היא נותנת לכולנו כח. לפני שעה היא צילצלה וביקשה להפרד מאיתנו, ואת מכירה אותה, היא לא שיגרתית. היא ביקשה להפרד מאיתנו במסיבת צחוק. הבקשה האחרונה שלה היא שאת תגיעי, תשבי קרוב אליה, תצחיקי אותה ותסייעי לה להפרד מהמשפחה עם מופע סטנדאפ. אני יודע שאת מסוגלת"
אם היו מספרים לי שפעם אתבקש לבצע משימה כזו כנראה שלא הייתי מאמינה. מיליון מחשבות התרוצצו במוחי ולא הירפו. "איך אעשה זאת?", אמרתי לו. "היא גוססת. איך אני אצחיק אותה? בטח כולם עצובים. איך אפשר להצחיק אדם גוסס?ומה אם לא אעמוד בזה? ואם אני אבכה?". הוא שתק לשניה אחת ואז ענה: "היא בחרה בך וזה חייב להיות היום, עכשיו.אני לא יודע כמה עוד נשאר לה. אולי שעה..אולי יום. את באה? אני מחכה לך בכניסה לבית..", אמר וניתק את השיחה.
כולנו יודעים שלעיתים החזאים לא תמיד מדייקים בתחזית מזג האוויר, אך באותו בוקר שישי אני מגלה שהחזאי ברדיו , הפעם צדק. השמיים זעקו, הרעמים רעמו , הברקים הבריקו וכמובן גשם זלעפות שטף את הרחובות. זרם המחשבות לא פסק: איך מתכוננים לארוע כזה? מה לובשים? אני מגיעה לחניית הבית שלה ופשוט לא מצליחה לצאת מהרכב.
הגשם מכה בעוצמה רבה ברכב. בקושי רב אני יוצאת מהרכב ואני נכנסת אליה הביתה. הלב דופק ואני בכלל לא בטוחה שאני אעמוד בזה. כבר ממש הצטערתי שהסכמתי. אני רואה אותה ופשוט לא מכירה אותה. צנומה, חלשה, מחוברת למכשירים ואינפוזיה. "ענת, היא קוראת לי ומחייכת. איזה כייף שבאת". מסביב כולם יושבים וניכר כי קשה להם. מאוד. בלב הר געש של רגשות, ואני מחליטה פשוט להתנתק. אני מתרכזת אך ורק בה. אני מתיישבת, אוחזת בידה, והיא אומרת לי: " תתחילי!" במשך כחצי שעה אני מדברת, מספרת, והיא מחייכת, צוחקת, וצוחקת עד שהיא מתעייפת.. אני מתבוננת בה ולא מאמינה שעברתי את זה והצלחתי להשאר חזקה מולה.. אני מנשקת אותה על המצח ונפרדת ממנה.
רק ברכב אני מרשה לעצמי לבכות. בכי גדול ומשחרר. אני מנסה לעכל את החוויה הזו ויודעת שבעוד שעות אחדות הכל יגמר. השבת נכנסה ובצאת השבת לקחתי את הטלפון ובדקתי הודעות. ציפיתי שהטלפון המבשר יגיע. אך לא קיבלתי הודעה וגם לא שיחה. חולף לו יום, חולפים יומיים. אני לא מעזה להתקשר לשאול מה המצב. כעבור שבוע, בדיוק ביום שישי הטלפון מצלצל. "זהו ", הוא מבשר לי, "זה נגמר. אנחנו רוצים לומר לך תודה. רק שתדעי שהרופאים היו בהלם שהיא החזיקה מעמד עוד קצת. בלוויה הבן שלה הספיד אותה ואמר שהסטנדאפיסטית שהייתה אצלנו בבית הצליחה להאריך את חייה בשבוע".
גל של התרגשות הציף אותי. לקחתי רגע נוסף ואמרתי לו: "זו לא אני שהארכתי את חייה בשבוע. זו היא שהאריכה את חייה בשבוע על ידי כך שהצליחה להכניס הומור ברגע הקשה ביותר שניתן לדמיין. ואתה יודע מה? בשביל זה צריך הרבה אומץ, וכעת אני יודעת שגם לי יש אומץ הרבה יותר ממה שאי פעם העזתי לחלום".
מאז, בכל פעם שאני מרצה על הומור כדרך חיים אני פותחת בסיפור הזה בכדי להדגיש את רצינותו של ההומור ואת היותו מנגנון חשוב בחיינו. בתום הסיפור כמעט תמיד מישהו או מישהי מצביעים ושואלים אם הסיפור אמיתי. לפני מספר חודשים הרצתי לקבוצה ענקית של רוקחים. בתום ההרצאה רוקח אחד הרים את היד ואני הייתי בטוחה ששוב תשאל השאלה- האם הסיפור הזה אמיתי? אבל הרוקח לא שאל. הוא קם על רגליו ואמר:" אתם בטח תוהים את הסיפור אמיתי. אז אני יודע שהוא אמיתי. איך אני יודע? אני הייתי שם, אני הבן שלה!"
הומור חברים, הוא מנגנון מציל חיים ואינו נחלתם הבלעדית של סטנדאפיסטים או קומיקאים. לא בכדי כולנו אוהבים לצטט את גדול הקומיקאים צ'ארלי צ'אפלין, כי הוא פשוט ניסח את מה שכולנו חייבים ליישם: " יום ללא צחוק, הוא יום מבוזבז".
מאת: ענת אביעד, קומיקאית, סטנדאפיסטית ומרצה: www.anataviad.com
סיפור מרגש מאוד, אני לגמרי מאמינה .
ענת יקרה, כל כך כיף ליהנות מהומור שלך, המילים יוצאות מהלב, ממקום של שליחות ורצון להשפיע. תענוג ללמוד מימך.
תודה רבה אסנת!
התרגשתי מאוד!
תודה חנה!
סיפור מרגש מאוד ואני מאמינה לך
זכית במצווה גדולה לשמח בן אדם
שתמיד תזכי לשמח בכל מצב.