גאיה הביטה בעיני וסיפרה שהשבוע היא שוחחה עם המנהל בית הספר שהסרטן חזר שוב. הוא לקח נשימה עמוקה הביט לתוך עיני לא אמר דבר למרות הכאב היתה קבלה פנימית של הדברים. היו לגאיה ימים של ירידה השבוע. יומיים שלא הצליחה לישון. הרגישה תחושות באגן, עלתה בה מחשבות שהיא לא עושה כלום, המחלה מתקדמת והסוף שלה קרב.
עלה המון כעס לגאיה, למה לה?
כשהיא כל כך משתדלת לעשות את מה שצריך. כל אותם רגשות אלה הציפו אותה. עלו הרחמים עצמיים. למה היא ולא אחרים? בלילה התחושות לא "הניחו לה" היו מציפים אותה וגרמו לחוסר שקט נפשי. היא החליטה שהיא צריכה לשחרר אחריות..עלה הבכי, שהיא לא לומדת לשחרר בשום צורה, עד שהגיע הסרטן וגרם לה לשחרר.
בנוסף, סיפרה שהיא עומדת מול הכיתה ומשקרת לתלמידים, בפרט כאשר היא מדברת איתם על המבחנים העתידיים להגיע וזאת בשעה שהיא יודעת בלבה, שלא בטוח שהיא תהיה נוכחת שם איתם. ובכך, הרגישה, שזו תרמית מול התלמידים שלה.
גאיה סיפרה לי על מקרים בעבר שקרו, כאשר הרגישה חולשה ענקית בגופה, יחד עם זאת מתוך אמונה ואהבה גררה את עצמה להגיע לבית הספר, ולתת שעורי אקסטרה לפני מבחנים חשובים ובפועל מרבית התלמידים לא טרחו להגיע. עוד הוסיפה שהיא הרגישה זעם ותסכול, מעין "סטירת לחי". זלזול בכך שהתלמידים לא הגיעו, והיא בשארית כוחותיה ובמאמץ גדול, כן באה. התוצאה מהאירועים הללו יצר נקודת מפנה ששלב זה של חייה גאיה הבינה סוף סוף, שהיא צריכה לדאוג קודם כל לעצמה, ואחר כך לאחרים ולסביבה.
בקשתה הייתה ממני שהיא רוצה ללמוד איך לחשוב על עצמה, מה נכון לה, ולא קודם כל מה חשוב לאחרים. במדיטציה שעשינו, דמיינו שאנחנו בתוך סרט, והיא אינה מגיעה לשעורי אקסטרה עבור התלמידים לפני בחינות, ובחנו והתבוננו מרחוק האם זה לא נכון לה לאותו זמן.
כזכור בעבר, כל האחריות הייתה עליה. עכשיו גאיה התחברה להבנה ולתחושה, שהיא הכי חשובה וראשית היא צריכה לדאוג לעצמה. ולאפשר לדברים להסתדר בעצמם.
ישנה אמירה הנאמרת בנוסח הזה "שבית הקברות מלא באנשים שאין להם תחליף".אם נבין זאת ונפנים, שלא הכל תלוי בנו ואין לנו שליטה על כל דבר ולכן, מותר לנו לשחרר זאת ולדאוג רק עצמנו. ושבעצם, אולי, זו הדוגמא שאנחנו צריכים לתת לתלמידים ולילדים שלנו. וכך כולנו נהיה בריאים יותר נפשית ושלמים יותר רוחנית. אולי…?
הוספת תגובה