מוזר שנושא זה שכל-כך מקובל היום ושכיח בחברה, הכל סביבו מאד דיסקרטי ואלמוני. שני דחפים יש לנו בתת מודע- דחף בסיסי של שמירת הקיים- הפחד משינוי. דחף שני הוא הצורך בשינוי וגיוון, יצר ההרפתקנות והסקרנות. אנו מונעים מול שני הדחפים הללו בו זמנית.
יכולה להבין זוגות הנשואים מעל 20 שנה, שזקוקים לפתוח את המערכת הזוגית, בכדי להפריח בה תשוקה מחודשת וריגושים. לא באה ממקום שיפוטי. כל מה שעושה טוב למערכת זוגית אני בעד. מה שכן- שני בני הזוג צריכים להיות מספיק בוגרים ולהבין את היתרונות, הקושי ואת הסיכונים. אני אישית שמרנית במסגרת הזוגית שלי, לא פוליימורית, לא הייתי בשלישיות וכו… כך שלא יכולה לחוות או לשתף דעה מתוך ניסיון אישי. אבל-האם במערכת זוגית חדשה- בתחילתה או אפילו אחרי שנה- נכון לפתוח אותה לפרטנרים נוספים?
האם לא נכון יותר לחוות אותה לעומק? לחפש ריגושים במסגרת הקיימת? אם אין ברצוננו להתחייב לפרטנר אחד- מדוע עלינו להיכנס מלכתחילה להגדרה זוגית? ומה עם צד אחד רוצה והשני לא? אני נתקלת בלא מעט זוגות שמאבדים עניין מיני זה בזו כבר בראשית קשר. לא רוצים לפרק את הזוגיות ובוחרים לפתוח אותה לזוגיות מאפשרת. ושוב מציינת, לא כותבת ממקום שיפוטי, אלא מביאה נקודות מחשבה.
האם התפתחות הטכנולוגיה המואצת השפיעה לנו על הרגש? על התנהגות חברתית ומינית? הכל מהיר, קצבי, הסקרנות מביאה מחיר של לגעת בהרבה דברים אבל ללא היכנסות פנימה. פחד מאינטימיות, פחד מכאב, השפע מבלבל, פומו, פובו, בלבול מגדרי, יוצאים מהארון, נכנסים לארון, הכל מוחצן, גלוי, אבל ההתמודדות עם הרגש, של התת מודע נותרת במסתור ובמחשכים. אנו מחפשים פתרונות מהירים. טיפולים נפשיים אם בכלל קצרי טווח. כשמתחיל להיות משעמם בקשר, כשהפרפרים עפים או הופכים חזרה לגולם והתשוקה פוחתת- במקום לקחת אחריות- אנו לרוב מפילים את מלוא האחריות והאשמה על הפרטנר שלנו. "הוא לא מתאמץ, הוא משעמם אותנו, הוא לא יוזם!" ומה איתנו? האם אנחנו מתאמצים? יוזמים? מובילים את הקשר למקום מעניין? במקום להתאמץ קל יותר לשנות פרטנר, להוסיף פרטנר, להקליל מצבים, לא לקחת עמוק. גם ככה הכלכלה קשה, המצב המדיני על הפנים, ההתבגרות, הזקנה מאיימת, הילדים והנכדים על הראש, אז מה שחסר לנו זה להתמודד כעת מול מערכת יחסים תובענית בזמן וברגש? אין לנו כוח!
מה? הפסקנו להאמין באהבה? נפגענו עד כדי כך ממערכות קודמות שאהבה עבורנו היא רק חזון אפוקליפטי? פעם היו מתים למען אהבה, שירים, ספרים וסרטים גדלו עליה. בסדר, נכון, אהבה היא לא הכל, אבל בואו לא נספיד אותה.
שמעתי את המשפט שעלינו לקחת 100 אחוז אחריות על 50 אחוז אחריות שלנו בקשר זוגי. מאד מאמינה במשפט הזה. הזוגיות שלנו לא תתפתח או תתקדם אם לא נשקיע בה מחשבה ומאמץ. הסקס לא יהיה מעניין אם לא נגוון ונציע משחקים מידי פעם. אז כן, בואו ננסה קודם את הזוגיות הקלאסית לפני שמחליטים אחרת. וזה לא ממקום שמרני, אלא ממקום של חוויה. בואו ניתן צ'אנס לאהבה. אם לא נאמין בה, נחקור אותה, ניתן לזמן לחצוב בנו רגשות, זה לא יקרה. בואו נלמד מהטבע- איך הכל צומח בסבלנות, מתפתח לאיטו, ראו כמה שנים לוקח לעץ לגדול? כך גם הרגש.
בברכה,
רונית נוביק, מנטורית ואמנית רב תחומית
הוספת תגובה