אלה פלורנטין, צעירה מתוקתקת, יזמית וכרישת נדל"ן, מגלה שהבריאה ממחלת הסרטן ערב לפני שהיא משתלטת עם הארוס שלה על חוף ים ובונה שם מפלצת נדל"נית. חבורת אקטיביסטים שמתיישבת על החוף ומנסה למנוע את הפגיעה בטבע, מטלטלת את עולמה.
התפאורה והמסגרת לעלילה של "לשחות את הים" היא אקולוגיה.
"בקריאה, אני מזמינה אנשים להקשיב לסיפור ולראות מה כל אחד מאיתנו יכול לעשות לפי כוחותיו. לא לכל אחד מאיתנו יש את אותם כוחות. את לא יכולה לבוא למישהו רעב ולדבר איתו על איכות הסביבה. הוא רעב. קודם תני לו לאכול, ואז נדבר על לחבק איזה עץ". מיה הוד רן החליטה שהיא מקדישה את חייה, על כל האספקטים שבהם, כדי לחולל תהליכים ויחסי קרבה בין האדם לטבע. היא הקימה עסק חברתי, "פשוט בטבע שלך", ש-50% מהרווחים שלו מוקדשים להמשך טיפוח יחסים בין האדם לעצמו, לזולתו ולעולם.היא מפעילה פודקאסט מצליח "סיפור ירוק" (בשיתוף עמותת שינוי אקלים), שם היא מראיינת יזמי אקולוגיה שהגו רעיון, הובילו מאבק או חוללו שינוי בתחום הסביבתי. יש לה גם מדור במאקו, "שמיטה", באותו נושא.
"בפודקאסט אני מראיינת אנשים שמשפיעים על התודעה מבחינה סביבתית בכל תחומי החיים: פוליטיקה, חינוך, יהדות, צמחים, בעלי חיים. אלו סלבים מהתחום הסביבתי וחבל שהם לא סלבים בעולם שבחוץ, כי הם אלה שהופכים את העולם לטוב ובריא יותר מתוך תחושת שליחות מטורפת".
להשפיע בגדול.
"לאידיאולוגיה לא כולם מתחברים, אבל אין מי שלא אוהב סיפורים." אומרת הוד רן, "רציתי להביא סיפור טוב, שלא תרגישי שמטיפים לך אבל כשתסיימי לקרוא תביני מה קורה. למשל, השערורייה שלאנשים יש חוף פרטי במדינה קטנה כמו שלנו. או שבמשך חודש שלם חבורה של אנשים כולל ילדים קטנים מפעילה מטבח שיתופי נפלא ללא שימוש בכלים חד פעמיים. או נשים שמרגישות נוח עם הגוף שלהן על החוף ובין אנשים. זה מזכיר משהו על פשטות שאולי כולנו מתגעגעים אליה".
בספר שלך יש זרקור גם על נשים ונשיות.
"דרך הנושא הסביבתי אני רוצה לדבר על קהילות, נשיות, אותנטיות. על יחסי הורים וילדים בכלל ויחסי אמהות ובנות בפרט. ברגע שנשים יכירו את עצמן, יקבלו את גופן, יכבדו את האימהות שלהן, ישלימו עם האחיות שלהן – יהיה שלום" מסבירה הוד רן את המניעים לכתיבת הספר המיוחד שלה. "הנשים בספר חזקות, מחליטות, מניעות את עולמן. ובכל זאת לכל אחת יש את החולשה שלה, איזה חור שחור שמפיל אותה."
ובספר, מי את?
"בספר אני כולן וכולם אבל אני חושבת שהתהליך שעברתי זהה לזה שעברה הגיבורה שלי, אלה פלורנטין, למרות השונות בינינו. היא אשת עסקים, אין לה ילדים, אבל שתינו שקענו בהפניית גב לאימהות שלנו. זה בדיוק מה שאנחנו עושים לאדמה. מרוב שהיא מובנת מאליה אנחנו לא רואים את הגדולה שלה ואת העובדה שהיא זו שבעצם מחזיקה הכל".
בואי נחזור רגע לעניין ההורים.
"לקח לי שנים להבין שאני לא רואה את אמא שלי. לכן הספר הזה מוקדש לה. עד לא מזמן רציתי להתרחק מכל מה שייצגה. אני שונאת לבשל ולא החזקתי מחט בחיים שלי, והיא תמיד נראתה לי חלשה מול אבא שלי, מול החיים, ועם ההתבגרות והאימהות, הבנתי שההפך הוא הנכון. פשוט לא יכולתי לראות את גדולתה מתוך שהייתי שבויה בכישוף הגברי שכל העולם מכושף בו. מהבחינה הזו הייתי רוצה שכולנו נעבור את התהליך הזה, של להכיר באם. אמא שלנו הפרטית ואמא אדמה".
איפה זה ממוקם על הספקטרום הפמיניסטי?
"מבחינתי פמיניזם מסתכם בהשתמש בכוחות של הקשבה ושיתופי פעולה ולא של תחרות או מלחמה. גם בפמיניזם יש כל מיני זרמים. אני מכוונת לאקו-פמיניזם, לכך שהגישה הנשית היא שתציל את העולם. גישה של חמלה. אם אני אשתמש בכוחותיי הנשיים לפגוע בגברים, לא הבנתי את העניין. יש לי אבא, יש לי אחים, יש לי בן, אני לא רוצה לפגוע בגברים. אני רוצה להשתמש בכוחות נשיים ולהביא שלום".
הוד רן, בת 47, נשואה ואמא לשלושה ילדים, בן ושתי בנות, מתגוררת בפרדס חנה, שהיא כיום מעוז אקולוגי, אקטיביסטי וחברתי, לשם עברה לפני 12 שנה. "היתה תקופה בה הסתובבתי בארץ ובעולם ואחת התחנות היתה בנימינה בה שהיתי במשך שנתיים. כל כך אהבתי את האזור, שאמרתי לעצמי שאחזור לפה כשתהיה לי משפחה. גרתי בתל אביב שם הכרתי את יאיר, וכשנולדה בתי השניה דיברנו על זה שאם לא נצא מפה עכשיו, כשההורים שלי מגיעים כל יום להכין ארוחת ערב ולשטוף כלים, לא נעזוב לעולם".
פרדס חנה היא קהילה של ממש בישראל. כולם אצלכם מוארים?
(צוחקת). "ממש לא. יש אצלנו את קבוצות הווטסאפ וההתכתבויות הרגילות של הורים בכיתה כמו בכל מקום אחר. אני אוהבת את פרדס חנה כי יש בה רוח אמנית אקטיביסטית בועטת. אבל היום אני יודעת שלקהילה יש יתרונות אדירים וגם מחירים. בארץ העניין השבטי חזק, גם היהדות, גם הצבא וגם ההיסטוריה של הקיבוץ. חבורת 'חנוש' בספר, שמתנהלת חודש שלם על הים כקהילה שיתופית כמו השבטים של פעם, היא דוגמא לכוח גדול של קבוצה סוחפת וגם לבעיות שצצות מתוך היחד. היום אני לא עושה אידאליזציה לקהילות, אלא מצביעה על הקונפליקט".
את רואה דרך לפתור אותו?
"אני חלק ממשהו גדול ממני ויש לי את חיי הפרטיים, שהם כל כך מלאים, כך שאין לי צורך להיטמע בתוך קבוצה באופן שיגדיר אותי, ועדיין אני מרגישה שייכות".
מאת: אנני גולן
הוספת תגובה